ד. לעולם שבחוץ

בזמן האחרון, התחלתי לעקוב אחרי דף פייסבוק פופולרי למדי ולקרוא את הסיפורים שמופיעים שם. בין הרבה שטויות, אנקדוטות מהחדשות ובדיחות, משולבים שם גם סיפורים אישיים וכתיבה אישית, שאל חלק מהדברים אני מרגיש שאני יכול להתחבר ואל אחרים פחות.

בשבוע שעבר נתקלתי שם ברשומה, שבמקום כלשהו אני יכול להגיד שהכי הרבה העציבה אותי. לכאורה, הכותבת שם צודקת, היא התלוננה על כך שהיא מרגישה שאין לה אפשרות כאם לפתח קריירה, כיוון שאין לה מסגרת שמאפשרת לה להשאיר את הילדים עד לשעה 18:00 ולכל המאוחר תוכל להשאיר אותם עד לשעה 16:00 או משהו כזה. ויש בזה משהו מעציב, משני כיוונים שונים לכאורה, אבל דומים. 

מצד אחד, לכאורה, הטענה שלה מוצדקת. שעות העבודה הנדרשות במקומות עבודה רבים לא מתאימות כל כך לסדר יום של הורים (ולאו דווקא אמהות, אם כי באופן שנדמה אולי טבעי הנטל נופל בעיקר עליהן). אני כבר לא מדבר על הפערים בימי החופשה ועל חלילה מצבים של מחלת ילד ודברים כאלו, אלא על השעות ביום רגיל, שבו הילד בריא ונמצא במסגרת חינוכית כלשהי. השעות הנדרשות פעמים רבות לא מתאימות לניהול אורח חיים הורי תקין. אבל האם הזאת, לא בוחרת להתלונן על זה, אלא על כך שאין מסגרת חינוכית או מסגרת כלשהי שתאפשר לה להשאיר את הילד עד לשעה מאוחרת יותר שתתאים לקריירה שלה. וזה בעיני חבל. אני בעצמי אב לשתי בנות שנה כמעט, וחושב שגם לו יכולתי להשאיר אותן במסגרת מעבר לשעות שהן נמצאות בה, ספק אם הייתי רוצה בכך. נכון, אולי הייתי מדבר אחרת אם הייתי עובד מהמשרד, כאשר אשתי עובדת גם היא מהמשרד, ואז אולי היינו נדרשים לשעה נוספת (ויש אפשרות כזאת), אבל זה לא האידיאל בעיני. אם בחרתם להביא ילדים לעולם, זה לא חייב להיות על חשבון הקריירה, אבל גם אי אפשר לבנות את הקריירה על חשבון הילדים. אני יוצא מנקודת הנחה סבירה שילד הולך לישון בערך בין השעות 20-21 בערב. כלומר, גם ככה, להורה הממוצע יש עם הילד את זמן ההתארגנות בבוקר, שהוא משתנה לפי גיל הילד והצרכים של הילד וההורה, ואת הזמן מהשעה שבה הילד מגיע מהמסגרת בה הוא נמצא הביתה ועד לשעת השינה שלו. ואם נאמר ששעת השינה היא כאמור 20-21, הרי שסביר להניח שמסביבות 18:30-19:00 צריך להתחיל את ההתארגנות של הערב, של מקלחת, ארוחת ערב, וטקס השכבה אם יש כזה. ואיפה יהיה לך זמן לבלות סתם ככה עם הילד באמצע השבוע? האם הבאת לעולם ילד כדי לבלות איתו רק בסופי שבוע ובחופשות המשותפות שגם ככה הן לרוב מועטות מדי? אני לא אומר שעל האמהות או על ההורים בכלל לבחור בתפקידים בתחום החינוך בלבד שבהם יש התאמה יחסית בין שעות העבודה לשעות המסגרות של הילדים, או לעבוד במשרה חלקית בלבד בלי לחשוב על פיתוח קריירה. אני כן טוען שהורה צריך לחשוב גם על כך שהוא צריך לבלות זמן עם הילד או הילדים שלו גם באמצע השבוע, ואי אפשר לצפות או להפקיד את הילד בידי אנשים אחרים. אני לא מכיר את מצבה של אותה אשה, האם היא יחידנית או מגדלת את הילד עם אדם נוסף, אבל אם את מגדלת אותו בשותפות זוגית או אחרת, הרי שיש פתרון שאולי הוא לא קל אבל המתאים ביותר. תתחלקי עם בן/בת הזוג בימי השבוע, באופן כזה שבו חלק מהימים את תסיימי את יום העבודה בשעה מוקדמת יחסית שתאפשר לך להיות עם הילד, ובשאר הימים בן/בת הזוג או מי שלא יהיה שאת מגדלת איתו את הילד יעבוד באופן כזה שיאפשר לו להיות עם הילד. ואם המניע הוא כספי, הרי ששמעתי הרבה על ילדים שבבגרותם הרגישו חוסר מילדות לא בגלל שלא היה כסף בבית, אלא בעיקר בגלל שלא הרגישו את הנוכחות ההורית בחייהם. הנוכחות ההורית חשובה הרבה יותר מכל מה שכסף יוכל להשיג עבורם. את פיתוח הקריירה אפשר לדחות קצת או לשנות, אבל את השנים והנוכחות בחיים של הילד אי אפשר להשיג בהמשך כמו בשנים הראשונות.

עם זאת, כמו שציינתי בהתחלה, בהחלט ייתכן שמקומות העבודה צריכים גם הם להתגמש בנושא. לאפשר להורים שעות עבודה מקוצרות בימים מסויימים, אולי עבודה חלקית מהבית נאמר כאשר חלק מהעבודה יכול להתבצע בכל שעה, ואז ההורה יוכל להתחבר ולבצע את העבודה לאחר שהילד כבר ישן, ובכלל להיות יותר תומכים בהורים צעירים ובכלל. זה לא סותר את העובדה שילד צריך נוכחות הורית משמעותית בחיים שלו בכל יום ולא רק בסופי שבוע ובחופשות משותפות. 

אחד הדברים החביבים כאן באתר, לפחות עלי, היה להיכנס כל שנה בתאריך הזה לבלוג ולראות את הבלון האדום המוצג ליד הכינוי. כן, היום יום הולדתי לפי התאריך הלועזי. את החגיגות כמסופר, ערכתי בתאריך העברי, עדיין נחמד להיכנס לכאן ולראות שזה עדיין קיים. מתברר שבמסגרת הדף הראשי במסגרת "היום יום הולדת" אני מופיע כרגע בראש הרשימה. לא ברור לי אם זה מסודר לפי גיל החוגג, ותק הבלוג או רמת הפעילות בבלוג. בכל אחת מהאפשרויות סביר להניח שאמצא במקום הראשון. 

ובלי קשר ישיר ליום הולדתי, שכמסופר בקטע קודם, או שמי שלא קרא ונכנס במקרה יכול לראות, הוא יום הולדת מיוחד, של סגירת עשור לחיים, קיבלתי לפני שבועיים בערך מייל בעבודה, לפיו בתאריך של אתמול, יתקיים טיול לעובדי החברה, במשותף עם עובדי חברה נוספת שבפועל החברה שאני עובד בה מתמזגת איתה (החברה השניה רכשה את מרבית הבעלות על החברה שאני עובד בה). וכך אתמול בבוקר, לאחר ספקות רבים אם אוכל, בגלל בעיות בריאותיות שונות של הבנות, שמנו את הבנות במעון, לקחתי את ט. לעבודה, ונסעתי למשרדי החברה שאני עובד בה כדי לצאת לטיול. בהתחלה קיוויתי שכיוון שהטיול הוא לצפון, יוכלו לאסוף אותי בנקודה כלשהי בדרך, אבל אז דיברתי עם האחראית מטעם החברה, והתברר שנהג ההסעה רוצה לנסוע דרך כביש 6, כך שזה לא היה מעשי מבחינתי, כי ההגעה לכביש 6 בבוקר כבר לוקחת בערך אותו זמן כמו להגיע למשרדי החברה. בסוף איחרתי בהרבה, בגלל פקקים לא צפויים ומשך זמן ארוך במיוחד שלקח לי להגיע מהעבודה של ט. למשרדים של החברה, אבל כשהגעתי, עלינו למיניבוס שלקח אותנו לטיול. 

שמחתי לפגוש בטיול את מי שהיה הבוס שלי ופרש לגמלאות, וכבר הזכרתי כאן את הפגישה האחרונה שלי איתו לפני כן. נסענו קודם כל לאכול ארוחת בוקר בעפולה, שזו עיר שנראה שלא השתנתה כבר עשרות שנים, מאז התקופה שבה היה צורך לעבור דרך מרכז העיר הזאת כדי להגיע לטבריה או לרמת הגולן או להרבה מקומות אחרים. בעפולה פגשנו גם את עובדי החברה השניה, שגם הם הצטרפו לארוחת הבוקר, רק שהם הגיעו הרבה יותר מאוחר מאיתנו, גם כי הם יצאו ממקום יותר מרוחק אבל כנראה שגם הם יצאו באיחור ניכר. 

לאחר ארוחת הבוקר, עשינו את דרכנו אל "פארק עמק המעיינות". זו הפעם הראשונה שיצא לי לבקר במקום, שהבנתי שטופח והוסדר רק בשנים האחרונות יחסית, ושם עשינו מסלול טיול ברכב חשמלי, תוך מילוי משימות שונות שהוגדרו באפליקציה ייעודית. מדובר במקום יפהפה שללא ספק ארצה בהזדמנות נוחה לקחת אליו את המשפחה לטיול משפחתי. 

אחרי הטיול במקום, לקחו אותנו לנקודה אחרת על הדרך, מעל נחל מסויים שזורם באיזור, ושם עשינו כל מיני משימות קבוצתיות, שלי הזכירו יותר מהכל ימי הולדת של ילדים קטנים כשאני הייתי ילד קטן בעצמי, ולאחר המשימות שם, נסענו לעיר בית שאן שם אכלנו ארוחת צהריים מאוחרת במסעדה. לאחר הארוחה במסעדה, שהייתה טובה מאד ללא ספק, נסענו בחזרה ואני יכולתי לקחת את הרכב שהשארתי במשרדי החברה ולחזור הביתה, עייף אך מרוצה. 

אפשר לאמר שבשבת האחרונה, כמו למען האמת בכל שנה בשבת שלאחר יום ההולדת שלי, שהיא תמיד שבת פרשת "נח", ננעלו חגיגות יום ההולדת ה-40 שלי. אני מניח שבתאריך הלועזי בעוד שבועיים, אקבל אי אלו ברכות מחברים בפייסבוק, אולי גם מחברים לעבודה (שבעצם רובם גם חברים בפייסבוק) אבל זה כבר לא כל כך נחשב בעיני.

החגיגות התחילו בתאריך עצמו, ביום שני בערב, הגיעו לשיאן ביום חמישי בערב, ובשבת היה איזה אקט סיום סמלי ורשמי, שהשנה היה מכובד עוד יותר מאשר בשנים אחרות, למרות שהוא נוהג כמעט בכל שנה.

בתאריך עצמו, יום ההולדת העברי שלי שחל ביום שני בערב, יצאתי עם ט. למסעדה. אמא של ט. הגיעה לשמור על הבנות, ואנחנו, כיוון שט. עדיין לא התחסנה בחיסון השלישי נגד קורונה ולכן איננה זכאית ל"תו ירוק" נסענו קודם כל לערוך לה בדיקת קורונה מהירה (אני עצמי, זכאי לתו ירוק כי התחסנתי לפני כחודש וחצי בחיסון השלישי). בתחלה חשבנו ללכת למסעדה ברמה גבוהה יחסית בעיר אחרת, שבה היינו לפני שנתיים ביום ההולדת שלי, אבל בסופו של דבר ט. קיבלה המלצה על המסעדה שהלכנו אליה, וכיוון שזה נמצא בעיר מגורינו גם אם באזור התעשיה, וההגעה בחזרה הביתה מהירה יותר במידת הצורך, החלטנו ללכת לשם.

מאד נהנינו מהארוחה במסעדה, שהיא מסעדה מזרחית טיפוסית, כזאת שאמנם איננה ברמה של דוכן אוכל רחוב, אבל לא ברמה גבוהה בהרבה. מה שמצא חן בעינינו יותר מכל, היה שבהתחלת הארוחה, לאחר שאישרנו את זה, הגישו לנו כ-20 סוגי סלטים יחד עם לפה חמה שנאפית כנראה במקום. גם האוכל עצמו היה טוב מאד, ובסופו של דבר גם המחיר לא היה גבוה מדי.

ביום חמישי בערב, ערכנו את החגיגה המשפחתית המרכזית. י. ול. הגיעו מבית שמש עם שני הילדים הקטנים, והבן הגדול שלהם הגיע מהפנימיה בירושלים, וערכנו ארוחת ערב חגיגית בבית ההורים שלי. בהתחלה חשבנו להזמין אוכל ממקום מסויים, שזה סוג של אוכל רחוב, אבל אז אבא שלי ביקש לבדוק והגענו למסקנה שהזמנה של אוכל ממסעדה ברמה גבוהה, לא תעלה הרבה יותר, אז הזמנו אוכל מהמסעדה שברמה גבוהה (מהמסעדה ההיא לקחתי אוכל בטייק אווי לחגיגת יום הנישואין שלנו בשנה שעברה, וביום ההולדת של ט. הלכנו לאכול במסעדה עצמה, רק שאז בגלל כמה בקשות ואולי טעויות, המחיר היה מאד גבוה ולכן החלטנו לא ללכת לשם יותר. הפעם היינו יותר מחושבים בהזמנת האוכל והחלטנו בדיוק מה נרצה כך שהמחיר היה בסך הכל הגון, אבל גם הוגן). ההורים שלי דאגו לרכוש גם בקבוק יין טוב, וגם תירוש מבעבע וחגיגי ולפני הארוחה הרמנו כוסית יחד.

לאחר האוכל, ולפני הקינוח בדמות עוגה שאמא שלי הכינה, אותה היא מכינה לכל יום הולדת במשפחה (ולא רק לימי הולדת מיוחדים), הפתיעו אותי עם סרטון ברכות, שבו השתתפו כל בני המשפחה, כאשר כל אחד מוסר את ברכתו האישית, ואפילו את הבנות שלנו ט. הקליטה, אחת ממש פטפטה בדרכה, והשניה שהיא באופן כללי יותר שתקנית שתקה אבל הופיעה בכל בסרטון. כמו כן היא ארגנה מצגת של תמונות משלבי החיים השונים שלי, כמקובל בימי הולדת.

קיבלתי מט. מעין גביע הוקרה עם משפט חרוט עליו, וסיכמנו כבר בינינו מה תהיה המתנה האמיתית שלה ליום ההולדת שלי, ומי. ול. קיבלתי גביע לקידוש עשוי כסף (ולא רק מצופה כסף). ובזה נגמרו חגיגות יום ההולדת שלי.

הסיום, כאמור היה בשבת. ביום ששי בצהריים, צלצל הטלפון הנייד שלי, ועל הקו היה מי שבדרך כלל משמש כ"בעל קורא" בבית הכנסת, וביקש ממני לקרוא בתורה בשבת, דבר שלמען האמת אני עושה כמעט כל שנה מאז בר המצווה, וכמובן שהסכמתי. ציפיתי גם, כמו כל שנה, לקבל עליה לתורה בשבת, אבל הופתעתי קצת יותר כשבליל שבת הגבאי האחראי לכך ניגש אלי, ובירך אותי ואמר שזו שבת בר המצווה שלי (כמובן שזה מופיע ברישומי הקהילה) ושאל אם אסכים לקבל את עליית ה"מפטיר" וקריאת ההפטרה, וכן להתפלל לפני התיבה את תפילת מוסף. לא סירבתי לכך, וכך בשבת האחרונה בבית הכנסת היה לי תפקיד מרכזי, גם "בעל קורא", גם "מפטיר" וגם שליח ציבור לתפילת מוסף. ברוך ה' הכל עבר כראוי ובהצלחה, וכנראה גם לשביעות רצון הקהל.