ד. לעולם שבחוץ

אני לא זוכר אם כתבתי על זה בעבר או לא, אבל גם אם כן, עכשיו נדמה שהעניין שב לכותרות ואולי ראוי להתייחס אליו שוב. 

לפי הפרסומים הבוקר, נעשה צעד נוסף לקראת סגירת תחנת הרדיו גלי צה"ל, לאחר שחוות דעת משפטית מראה כי אין צורך בחקיקה לשם כך. 

הצד הפוליטי שבי רוצה להעיר שמעניין שהדיון על סגירת התחנה תפס תאוצה רק לאחר שבשנים האחרונות סוף סוף התחיל להיות בה איזה איזון מסויים, כאשר התחילו לשדר בה בקביעות אנשים שאינם אנשי שמאל קיצוני, אבל זה לא נכון, כי זה דיון שנמשך שנים רבות, ואולי רק עכשיו הבשילו התנאים למימוש המהלך. זאת למרות התגובות שראיתי בחלק מאתרי האינטרנט שדורשות להעיף מהתחנה אדם מסויים אחד, וטוענות שבכך הכל יהיה בסדר. כרגיל, אותם אנשים הם מן הסתם חסידי חופש הביטוי כל עוד חופש הביטוי הוא לאנשים שמביעים את הדעות שהם תומכים בהן, וחס וחלילה לתת חופש ביטוי לאחרים. 

אבל אם נשים בצד את הנושא הפוליטי, אני בהחלט חושב שבימינו התחנה הזאת איבדה את הרלוונטיות שלה. יש היום הרבה אמצעי תקשורת יעילים הרבה יותר מהרדיו, כולל בהפצת הודעות לכלל הציבור. שלא לדבר על כך שהתחנה, שלכאורה כתחנה צבאית אמורה לפנות לציבור החיילים, בתכניות הבידור שבה וגם בתכניות מיוחדות, כבר מזמן לא עושה את זה אולי מלבד תכניות בודדות. אי י שם בשנות ה-80 וה-90 המוקדמות עוד הייתה הצדקה מסויימת, כאשר התקיימו שני גופי שידור רדיו רשמיים בלבד, אבל עם הקמת הרשות השניה ותחנות הרדיו האיזורי גם הגורם הזה איבד את משמעותו. בשנים הללו, שאני זוכר כילד וכנער, התחנה דווקא הצליחה מאד, כן בתכניות שפנו לקהל הצעיר, אולי הזכורה ביותר מתוכן הייתה "מה יש" של ארז טל ואברי גלעד, אבל היו הרבה נוספות, אבל הערך המסויים הזה נעלם גם הוא עם הקמת תחנת גלגל"צ, שהחליפה את מה שכונה בזמנו צה"ל 2, שם היו הנסיונות המוצלחים יותר או פחות של בידור, ומוקדשת למוזיקה ולדיווחי תנועה בלבד. 

אני כבר לא מדבר על העלויות שכרוכות בהחזקת התחנה. אני מניח שהשדרים הוותיקים בה שאינם חיילים, מקבלים משכורת שאינה נמוכה במיוחד, גם אם הם מקבלים אותה לפי שעת שידור. זאת מעבר לעלויות שבהחזקת יחידה צבאית מלאה. 

עוד בעיה שקיימת בעיני עם עצם קיומה של התחנה, היא שבפועל זה פס הייצור היחיד של עיתונאים בארץ. נדמה שקשה למצוא כתב עיתונות שלא עבר דרך התחנה הזאת, בין מגישי החדשות בטלויזיה, הכתבים השונים, וגם בעיתונות הכתובה, מלבד אולי הוותיקים ביותר, כולם עברו שם, כולם עבדו שם. וגם זה לא ממש חיובי בעיני. לדעתי, לא רק בגלל העניין הפוליטי, כי גיוון כזה כבר הושג במידה מסויימת, זה לא טוב שכמעט כל העוסקים בתחום מסויים יקבלו את אותה הכשרה בדיוק באותו מקום. הגעה לתחום ממקורות שונים עם הכשרה שונה במקצת באופיה גם אם לא בתכניה, יכולה בעיני רק לתרום לעיתונות איכותית יותר. 

הדבר היחיד שאני קצת מצטער עליו, אם כי גם הוא לא נורא כל כך, יהיה אם תיסגר תחנת גלגל"צ. עד היום כשאני לבד באוטו אני נוהג להאזין לה. אני חושב שיש בזה משהו נעים שיש תחנה שמוקדשת כולה למוזיקה, עם מעט דיבורים, וגם אז בעיקר דיווחי תנועה, כמעט ללא הפסקות מלבד הפסקות בודדות לסוג של פרסום ולמהדורות חדשות. גם על התחנה הזאת יש ביקורת בגלל שיטת ה"פלייליסט" שהנחילה, אבל השיטה חדרה למקומות אחרים ואני מבין את הבעייתיות שבה אבל זה לא העניין. 

ובכל זאת, לדעתי הפתרון הטוב ביותר לתחנה הוא לא סגירה שלה, אלא "אזרוח" שלה, או אפילו הפראה שלה. כלומר, לא חיביים לוותר על קיומה של התחנה לחלוטין, אלא להעביר אותה לידיים אזרחיות, כאשר העובדים בה יהיו שכירים רגילים של ארגון אזרחי לחלוטין, ולא חיילים,  וכמו שאמרתי זה יכול להיות בידיים פרטיות או מופעל בדרך כלשהי על ידי רשות ציבורית לשיקול דעת הממשלה, כי אני פשוט לא יודע אם יש עוד תחנת רדיו שמשדרת באופן מוצהר בפריסה כלל ארצית, ובהחלט יש מקום לתחנה אחת לפחות כזאת, מלבד תחנות תאגיד השידור הציבורי. כמובן שבמהלך כזה יש לאפשר לתחנה לשדר את כל סוגי הפרסומות, בכפוף לתקנונים החלים על פרסום בתחנות הרדיו האיזורי והרדיו של התאגיד. 

ממשלה חדשה נכנסה לתפקידה, ועדיין לא ברור איך היא תתפקד, אבל דבר אחד כן ברור. נדמה שבפעם הראשונה יש לנו ממשלה שפועלת בעיקר בגזרת התקשורת והרשתות החברתיות. בינתיים, כל מה שאני שומע ורואה באתרי האינטרנט הוא הצהרות בומבסטיות אינסופיות כמעט, לצד פעילות שנועדה בעיקר להצטלם טוב. אני לא רוצה להיכנס כאן לנושאים ה"גדולים" בינתיים, אם כי גם לגביהם הבעתי דעה בקטעים קודמים כאן, אלא דווקא לדברים הלכאורה יותר שוליים. 

שרת התחבורה נצפתה בנסיעה ברכבת. כל הכבוד לה. אבל מה בעיקר יצא מזה? דיון שקראתי בעניין המיזוג. באמת חשוב ששרת התחבורה תעסוק בטמפרטורה הנוחה לנוסעות הרכבת. ממש הנושא החשוב ביותר לעסוק בו בתור שרת התחבורה.

אבל השיא, הגיע מבחינתי הבוקר. עיינתי כמנהגי מדי פעם בדף הפייסבוק "סטטוסים מצייצים". שותף שם סטטוס שהעלה שר התיירות, ועסק בכך שהוא החליט להקפיא את מסע הפרסום לעידוד חופשה בישראל, בגלל מחירי החופשה הגבוהים. 

זכותו של שר התיירות להחליט להקפיא מסע פרסום של המשרד שלו. זכותו גם לפרסם את זה, אבל לפרסם את זה קודם כל בדף הפייסבוק? אני גם לא יודע של מי הייתה ההחלטה להעביר את זה לפרסום בדף הפייסבוק שהוא אחד הפופולריים בארץ, אבל נעזוב את השאלה הזאת. האם כל החלטה של שר או של חבר כנסת צריך לפרסם ברשתות החברתיות עכשיו? 

וזה עוד לפני שנגעתי בעניין עצמו. אני זוכר עוד מילדותי פרסומים שונים שניסו לעודד תיירות פנים (קופצים לאילת, ושכולם יקפצו, מישהו זוכר?) ואני בהחלט מבין את הטענה שמחירי החופשות בארץ יקרים מאד, במיוחד עכשיו אחרי הקורונה וכו', אבל זה הפתרון? לבטל מסע פרסום? הוא טוען שהוא פועל בנושא, ומעניין מאד מה דרך הפעולה עליה חושב השר. העיקר לצאת בהצהרה שיפעל בנושא, למרות שלא ברור מהיכול לעשות.

וכרגיל, עדיין בכל מה שנוגע לפעולות הממשלה, התגובות מתחלקות לשתיים. מצד אחד אלו שבעד הממשלה, ונדמה שיסלחו לי, אבל אם יתפרסם בחדשות ששר כלשהו הוציא נפיחה, הם יריעו לנפיחה שלו ויגידו כמה שהנפיחות של הממשלה הזאת טובות לאזרחים, ומצד שני יהיו אלו שיגידו שהנפיחות של הממשלה הקודמת היו יותר טובות בכל מיני פרמטרים ושממילא הממשלה הזאת תתפרק בקרוב ועוד כהנה וכהנה אמירות חסרות משמעות לכאן או לכאן.

ולעניין עצמו, בגלל הקורונה בעולם וגם בארץ, האפשרויות מצומצמות מאד, ומוגבלות לחופשה בעיקר בארץ. אני מכיר את בעיית מחירי החופשה בארץ, והיא לא חדשה. יש תקופה שבה פחות או יותר כולם רוצים לצאת לחופשה, זמן שמצטמצם לשלושה עד ארבעה שבועות בדרך כלל, בסוף חודש אוגוסט ובתקופה הזאת המחירים גבוהים במיוחד. לאחר מכן יש את תקופת החגים, שבה שוב, הרבה מאד מעוניינים לצאת לחופשה וגם אז המחירים גבוהים מאד. בשאר השנה, לא בדקתי את המחירים, אבל אני מניח שהם נמוכים יותר. אני יודע שט. ואני יצאנו לחופשת חורף במלון מפנק בצפון במחיר סביר מאד, בחוף שעבר, רגע לפני הקורונה. נכון, למשפחות עם ילדים זה בעייתי לעשות חופשת חורף, ובזמן החופשות מבתי הספר והגנים המחירים גבוהים במיוחד, שוב, כי כולם רוצים, אבל גם זה פתרון אפשרי למי שלא יכול לעמוד במחירי החופשה. 

עוד עניין הוא, שלפחות אלו שהגיבו והעירו על המחירים, נדמה שהתייחסו למלונות ברמת המחיר הגבוהה ביותר שקיימת.הדוגמאות שראיתי באילת עסקו לדוגמא במלון רויאל ביץ' שהוא אחד היוקרתיים ביותר בעיר. אני לא מכיר את כל המלונות שיש באילת, או בערים אחרות, אבל די בטוח שיש מלונות פחות מפוארים, שבהם המחירים סבירים יותר. הבעיה היא שהנופש הישראלי הממוצע, מעוניין בכל הפינוקים, אבל מצד שני לא לשלם כמעט כלום. הוא רוצה מלון עם בריכה, ואולי גם חוף ים צמוד, עם ארוחת בוקר עשירה, ובחלק מהמקרים גם עם פינוקים נוספים כמו מועדון בריאות. כל הדברים הללו עולים כסף, והרבה. בעובדים, בתחזוקה, בקניות ועוד ועוד. יש שעושים את ההשוואה למלונות וחופשות בחו"ל. אבל בחו"ל, לרוב המדינות שמדברים עליהן הן מדינות שבהן רמת החיים נמוכה מזו שבישראל, ולכן הן אטרקטיביות לתייר הישראלי, כאשר התייר המקומי בדרך כלל לא ממש יכול להרשות לעצמו להתארח במלונות הללו. (מלבד אולי באיחוד האמירויות, אבל גם שם, מרבית האוכלוסיה של הפועלים הזרים היא ברמת חיים כזאת, שלא לדבר על תנאי ההעסקה), ובמדינות העשירות יותר והמערביות יותר, שהן אלו שבהן גם אני טיילתי בעיקר, התנאים במלונות שבהם הישראלים מתאכסנים בדרך כלל רחוקים מלהיות התנאים שהם מצפים להם כאן. כשהייתי בלונדון, פריז או ברלין, קיבלתי חדר בסיסי מאד במלון, שנחשב ליקר יחסית בגלל מיקומו המרכזי, שהייתה בו ארוחת בוקר בסיסית מאד, שכללה במקרה הטוב לחם, ממרחים (בדרך כלל חמאה וריבה) קפה ומיץ טבעי, ולא הרבה יותר מזה, אולי עוד מאפה. כשהייתי בארה"ב התארחתי בעיקר במה שמכונה "מוטלים" או אפילו במלונות שלא כללו בכלל ארוחת בוקר, או אם כללו, היה בה בערך מה שהיה באירופה, ואולי גם דגני בוקר או אפשרות להכנת ופל לכל היותר, וכמובן שהחדר היה בסיסי מאד ברמתו. בשביל חדר במלון שמתקרב לרמה של מלון ישראלי ממוצע שהתארחתי בו היה צורך לשלם הרבה יותר.

כשהייתי בצבא, ורציתי לרדת עם חבר לאילת לחופשה של כמה ימים, חיפשנו ומצאנו את המלון הזול ביותר האפשרי. אני לא בטוח שאפילו הייתה שם ארוחת בוקר. זה היה מלון של סוויטות קטנות, ללא מתקנים מיוחדים, וברמה נמוכה למדי בסך הכל, אבל זה לא עניין אותנו כי זה מה שיכולנו להרשות לעצמנו באותו זמן. אני בטוח שאם היה ביקוש היו גם מלונות זולים ופשוטים יותר, שלא מציעים את כל הפאר וארוחת הבוקר הענקית והגרגרנית שמציעים המלונות הישראליים הממוצעים, אפשר היה ליהנות מחופשה בהם במחיר סביר. 

אישית, אני גם לא סבור שחופשה בבית מלון זו זכות בסיסית. מי שיכול להרשות לעצמו, שייצא לחופשה, אבל בשום מקום לא כתוב שחייבים לצאת לחופשה כזאת כל שנה בתאריכים הכי מבוקשים, וגם אם כן, לא חייבים להיות במלונות הכי יקרים ויוקרתיים.

בכל מקרה, אם נחזור להתחלה, אני מניח שלשר התיירות בהחלט יש מה לעשות בנושא, אבל ביטול של מסע פרסום הוא לא פתרון ולא יעזור בשום דבר, מלבד בדעת הקהל. ואולי זו הבעיה האמיתית, שזו ממשלה שמנסה לזכות באהדה בדעת הקהל במקום לעשות דברים אמיתיים. 

כמנהגי, כאשר מתאפשר, אני מציין תאריכים עבריים. וכהרגלי מדי שנה, כיוון שהתאריך העברי חל במהלך "תשעת הימים", אני מקדים את הציון הזה ללפני י"ז בתמוז, ואולי זה דווקא מתאים דווקא עכשיו, למרות שאני לא זוכר תאריך מדוייק, כי לתאריך שאני גם אותו לא זוכר במדוייק, קדמו שבוע או שבועיים לפחות שגם הם משמעותיים כשחושבים על זה.

אני מדבר על זה שלפני 18 שנים, נחשפתי לראשונה לעולם הבלוגים ולאתר הנפלא הזה שנקרא "ישראבלוג". באותו זמן העיתונות המודפסת עוד הייתה  משמעותית והייתי קורא של עיתון "מעריב" שביום מסויים בשבוע היה בו מוסף שעסק בנושאי טכנולוגיה ואינטרנט. 

באותו מוסף שאהבתי במיוחד לעיין בו, היה טור שעסק מדי שבוע בבלוגים שונים, רובם מישראבלוג שאז הייתה הפלטפורמה הישראלית הפופולרית ביותר. 

אני כבר לא זוכר מה היה הבלוג הראשון שעיינתי בו. אני רק זוכר שדי מהר למדתי להכיר כמה מאושיות האתר באותה תקופה, אחרי חלקם המשכתי לעקוב, וחלקם לא דיברו אלי בשלב זה בחיי לפחות.

אחרי כשבועיים, העזתי ללחוץ על "בלוג חדש" ולפתוח בלוג חדש משל עצמי. בהתחלה כתבתי הרבה ואפילו הרבה מאד, אחרי זמן מה פתחת גם בלוגים נוספים, ובסופו של דבר, לאחר כחצי שנה, עזבתי בפעם הראשונה, רק כדי לחזור מהר מאד שוב. גם בשנים שלאחר מכן היו הרבה קטעים של הפסקות כתיבה, ארוכות או קצרות, אבל בסופו של דבר, הבלוג הזה, במספרו הזה קיים כבר 18 שנים.

כשפתחתי את הבלוג, י. עוד היה רווק, וכמובן שגם אני, היום י. נשוי עם שלושה ילדים, הגדול מביניהם בן 14, ואני הספקתי לסיים לימודים באוניברסיטה, לשרת בצבא, לעבור כמה מקומות עבודה, קשר זוגי ראשון ועמוס בעיות, עוד מספר לא ידוע של דייטים ראשונים, עד שבסופו של דבר לפני 3 שנים כמסופר הכרתי את ט. שהיום היא אשתי ואם שתי בנותי. 

וברוח דברים שנכתבו בהרבה אתרי אינטרנט בשבוע שעבר, דווקא כשהבלוג הזה נפתח ראש הממשלה לא היה בנימין נתניהו, אלא דווקא אריאל שרון ז"ל. במהלך חיי הבלוג, אריאל שרון הספיק להיות ראש ממשלה, לבצע את תכנית ההתנתקות מרצועת עזה, שחלק מהבלוג עסק בה, גם בחוויות האישיות של הכותב מהתקופה וגם קצת במאבק נגד התכנית במגבלות הבעת הדעה המותרת למי שהיה אז חייל. הבלוג הזה ליווה גם את ההתמוטטות של אריאל שרון, את הבחירות בהן נבחר לראשות הממשלה אהוד אולמרט, את כל תקופת הכהונה שלו, כולל תקופת מלחמת לבנון השניה, ואת חזרתו לשלטון של בנימין נתניהו, עד לשבוע שעבר שבו עזב (יש שיאמרו זמנית) את כסא ראש הממשלה. 

קשה לסכם בקצרה את כל האירועים שעברתי יחד עם הבלוג הזה, אישיים ולאומיים כאחד, רק אקווה שאמשיך בכך יחד עם הבלוג הזה באתר הזה, עוד שנים רבות.