ד. לעולם שבחוץ

לא, לא שלי, אני עדיין רחוק מאד משם. 

אתמול בערב, הייתי עם ט. בעיר אחרת. מסיבות שונות היינו חייבים לקחת את הבנות איתנו. כיוון שהמקום שבו ט. הייתה צריכה להיות לא נגיש לעגלה כפולה, החלטנו שאני אטייל בחוץ עם הבנות בזמן שט. תהיה איפה שהיא צריכה להיות. החלטתי ללכת לשתות כוס קפה בבית קפה קרוב, ולאחר מכן לשוטט מעט ברחוב הראשי של העיר שבו נמצא המקום שבו ט. הייתה צריכה להיות.

תוך כדי שיטוט ברחוב, פתאום הטלפון שלי מצלצל, כשעניתי, קול מוכר אמר לי: "מה אתה מסתובב ככה ב-XXX?". זה היה מי שהיה עד לפני שנתיים המנהל המקצועי שלי בעבודה, שבזמן שעבדתי תחתיו היינו בקשרים מאד טובים ואפילו חבריים אפשר לאמר. הוא מתגורר בעיר הזאת, וכנראה היה בסידורים שונים במרכז העיר וראה אותי. כמובן ששמחתי לפגוש אותו, והוא שמח לראות את הבנות ואותי. באופן כללי תכננתי להתקשר אליו במהלך השבוע לאחל שנה טובה, אבל זה כבר חסך לי את שיחת הטלפון. 

בכל מקרה, סיפרתי לו תוך כדי שיחה על פגישת זום שהייתה לי אתמול בבוקר. השיחה הייתה סוג של שיחת היכרות עם המנהלים החדשים למעשה, כאשר החברה שאני עובד בה נקנתה ברובה על ידי חברה אחרת, והמחלקה שלי עברה לניהול החברה הרוכשת. אמרתי לו שמן הסתם הוא מודע לתהליך הארגוני שעוברת החברה. הסיבה שאמרתי את זה כי מלבד היותו מנהל המחלקה שלי בחברה בעבר, הוא אחיו של המנכ"ל והנחתי שבשיחות מדי פעם ביניהם הוא מתעדכן גם במצב בחברה. הוא השיב שהוא מעודכן, והעיר משהו כמו "למה אתה חושב שאני לא שם עדיין". ואז הבנתי שהתהליך בעצם התבשל הרבה זמן. אני תמיד חשבתי שהמנהל שלי פרש לגמלאות כי הגיע לגיל 70, וזה כל הסיפור, ומתברר שכנראה הסיפור מורכב יותר.

וזה הוביל אותי למחשבה, אגב הדיונים שעדיין נמשכים על העלאת גיל הפרישה לנשים, לע כל הנושא הזה של גיל פרישה לגמלאות. אני לא מדבר על הגיל עצמו או על ההבדל בין גברים לנשים בגיל הפרישה לגמלאות, אלא על עצם המחשבה וקיומו של גיל כזה בחוק. יש אנשים שבגיל פרישה ומעבר לו שמעוניינים, מסוגלים ומוכשרים להמשיך לעבוד, ויש אנשים שלפני גיל הפרישה בחוק שכבר שחוקים ובפועל לא מסוגלים להמשיך לעבוד. זה תלוי גם בתפקיד ובמקצוע, כאשר יש מקצועות שוחקים יותר ושוחקים פחות, מכל מיני בחינות (לא רק פיזית). אבא שלי, למשל עבד בחברה ממשלתית, ובה כשהגיע לגיל, בסוף אותו חודש הוא פרש לגמלאות. אני לא בטוח שהוא לא יכול היה להמשיך עוד ולא היה מעוניין בזה, לפחות עד שמצב בריאותו הדרדר (ולמען האמת אני לא בטוח שאין קשר בין העובדה שהוא הפסיק לעבוד להדרדרות המסויימת במצב הבריאות שלו). קראתי גם כאן באתר, שיש כאן כותב שהגיע לגיל פרישה, גם הוא מחברה ממשלתית, ורצה להמשיך לעבוד ומצאו לו הסדר עבודה חלקית שונה קצת אבל גם זה היה כרוך בהרבה סרבול, ולא הבנתי בדיוק ממנו האם מבחינתו הוא לא היה מוכן להמשיך עוד בתפקידו לפני הפרישה. 

אני חושב שהגיע הזמן, לבחון אחרת את הרעיון הזה של גיל פרישה. לא צריך להגביל בחוק ולהחליט שאנשים או נשים בגיל מסויים פורשים לגמלאות, הגם שזה ממומש בעיקר במגזר הציבורי, ובמגזר הפרטי בפועל כל אחד יכול להמשיך לעבוד בהתאם להסכם השכר שלו עם המעסיק.

לדעתי, הנכון לעשות הוא להגדיר את גיל הפרישה, גם במגזר הציבורי, באופן כזה שזה הגיל שהחל ממנו, יכול כל אחד מהצדדים, כלומר המעסיק או העובד, להחליט על סיום ההתקשרות באופן שאיננו פיטורים, אלא פרישה לגמלאות. כך מי שרוצה בכך יוכל להמשיך לעבוד בהסכמת המעסיק, ואילו גם מצד המעסיק הוא יוכל להגיד לעובד להפסיק את עבודתו אם הוא מעוניין בכך גם אם העובד מעוניין להמשיך. כמו כן, יש לשנות את הגדרת גיל הפרישה, בהתאם לעיסוק, כאשר בעיסוקים שברור שהם שוחקים, בין אם מבחינה פיזית, ובין אם מבחינות אחרות אפשר להקדים את גיל הפרישה המינימלי. זה, אגב גם צריך ויכול להיות הפתרון לנושא הגמלאות של אנשי הקבע בצבא, ומה שנקרא "פנסיית הגישור" שלהם. אפשר וצריך להגדיר, שאנשי קבע שאחוז מסויים משירותם עבר ביחידות מסויימות יפרשו לגמלאות בשנות ה-40 לחייהם, כמקובל היום, ואילו אנשי קבע ביחידות אחרות, שתפקידם פשוט יותר, יפרשו לגמלאות בגיל מבוגר יותר, אולי אפילו כפי שייקבע במקצועות לא שוחקים באזרחות. (אני בכוונה כותב שאחוז מסויים משירותם עבר ביחידות מסויימות, כי אני מכיר מקרים שבהם קצינים ביחידות לוחמות אפילו עברו לאחר מכן לתפקידי מטה מובהקים, ובכל זאת בעיני להם מגיעה יותר הזכות לפרישה מוקדמת, שלא כמו מי שכל שירותו היה במטה). למי שחוששים ממצב של גרונטוקרטיה במקומות העבודה (הכוונה לשלטון הזקנים) אני דווקא לא חושב שזה יגרום לכך. בכל מקום עבודה, תמיד יהיו האנשים שיעדיפו לפרוש לגמלאות בגיל המינימלי, ויש אפילו כאלו שיצפו לכך, וכאמור זה צריך להיות גם בהסכמת וברצון המעסיק, כך שגם זה יכול למנוע מצב שכזה. ובכל מקרה, זה יתרום לשימור כח אדם ותיק ואיכותי שרק הגבלה שרירותית של גיל מונעת את המשך העסקתו. 

אתמול בצהריים, התקבלה הודעה מפתיעה קצת בווטסאפ האישי. סמנכ"ל החברה שבה אני מועסק, הודיעה לי על כך שהמחלקה שאני עובד בה עוברת לניהול החברה שרכשה חלק מהחברה שאני עובד בה, והיא רוצה לתאם הבוקר, פגישת היכרות ביני לבין המנהלים החדשים. היא ציינה שכרגע זה לא אמור לשנות דבר מבחינתי. אז הבוקר, דווקא לפני תחילת יום העבודה, התקיימה הפגישה בזום. הפגישה עצמה הייתה קצרה ביותר, וכנראה ששיחה מעמיקה יותר תתקיים אם צריך במועד אחר. כרגע, זה בעיקר היה כדי שיכיר. 

מה שעניין בשיחה הזאת, הוא היחס לש הסמנכ"ל אלי. פתאום, כשזה כדאי לה, היא יודעת לנהל שיחת חולין בסיסית, היא התעניינה למשל בבנות, והתעניינה קצת בי, ואחר כך הציגה אותי בצורה הרבה יותר מכובדת משציפיתי בפני המנהל מהחברה השניה. אבל במקום כלשהו נראה לי שהכל אינטרסים בסופו של דבר. אבל אני כבר למדתי לא לצפות ממנה לשום דבר.

ואם כבר התחלות חדשות רגע לפני השנה החדשה, הרי שביום רביעי, ה01/9, אנחנו אמורים להכניס את הבנות לראשונה למעון יום. אין ספק שיש בזה התרגשות רבה. כמו שאמרתי גם לסמנכ"ל שלנו הבוקר, אחרי יותר מ-20 שנה, ה01/09 שב לקבל משמעות חשובה באופן אישי, רק שהפעם זה מהצד של ההורה. 

גם אם זה יש בעיות מסויימות ואי הבנות, בעיקר בגלל נהלי הקורונה הפעם, אבל אני מקווה שזה יעבור בהצלחה, וביום רביעי נכניס אותן לזמן קצר יחסית למעון ונהיה איתן שם, ביום חמישי, נכניס אותן לשם והן תשהינה שם זמן קצר יחסית בלעדינו וביום ששי כבר ישהו שם כמעט יום מלא או למעשה יום מלא של יום ששי. בינתיים, ביום חמישי, אני דווקא צפוי לפגוש שוב את הסמנכ"ל, אבל גם את כל השאר כאשר אני אגיע למשרד, כיוון שמתוכננת הרמת כוסית לקראת ראש השנה. אם נחזור למה שפתחתי בו, אני לא יכול שלא לתהות, האם לקראת פסח עדיין אהיה שייך לקבוצה הזאת של עובדי החברה שאני עובד בה בתשע השנים האחרונות (בעצם עד אז יהיה כבר 10 שנים) או שכבר רשמית אשתייך למקום אחר. 

כך או כך, אני מקווה שהכל יסתדר לטובה בסופו של דבר, ושתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, שנה של התחלות חדשות וטובות.

ופתאום, דווקא בפוסט בפייסבוק, קראתי שהיום ישראבלוג בן 20. אני כאן אמנם "רק" 18 שנה וקצת, אבל כנראה שאני מהאחרונים שעוד נותרו שחוו את האתר בשיאו ועדיין פעילים כאן. יש עוד אחד כזה שאני יודע עליו, ותיק ממני בכמה חודשים כאן, אבל נראה שכל השאר נעלמו למקומות אחרים. האתר הזה החל ונוהל בשנים הראשונות כיוזמה פרטית של אדם אחד, שלאחר מכן מכר את האתר לאתר גדול וידוע, ולמען האמת, עם כל ההשקעה שהייתה בו תקופה מסויימת שם, נראה שאז הייתה תחילת הסוף. בינתיים גם האתר ההוא שרכש את ישראבלוג נעלם לתוך משהו גדול יותר, וישראבלוג חי תחת איומי סגירה, עד לפעולה אמיצה של שני אנשים שאני לא מכיר אישית, אבל כל מי שעדיין כותב וקורא כאן חייב להם תודה גדולה, שלקחו על עצמם להקים ולהפעיל מחדש את האתר.

כמי שזוכר את האתר בימי השיא שלו, קצת קשה לי לראות מה נהיה ממנו היום. מצד שני,  אני ממשיך לכתוב כאן, בוודאי גם לקרוא, וכמו שכתבתי פעם בעבר, האתר הזה בשבילי הוא כמו הבית של ההורים. זה היה הבית שלי שנים רבות, שם התבגרתי ושם עברתי מספר שלבי חיים חשובים, עד שהגיע היום לעזוב אותו ומאז אני מגיע לביקורים תכופים, גם אם הבית העיקרי שלי כבר לא שם. רק שבמובן האינטרנטי והבלוגרי לא באמת יש לי בית אחר. מה שיש, נדמה יותר כמו איזו דירה שכורה עלובה, אמנם ללא שותפים, אבל מרגיש כמו משהו שנמצאים בו רק כי אין משהו יותר טוב. מצד שני, כבר אי אפשר באמת לחזור לבית ההורים, במקרה זה ישראבלוג, כי הוא התיישן והוא זקוק לשיפוץ שאי אפשר לפחות בינתיים לבצע מכל מיני סיבות, והפך להרבה פחות נעים בשל כך, והכי חשוב שלצערי הרב, בניגוד לבית הורי הממשי, שם הם ממשיכים לחיות, ושיזכו לימים ארוכים וטובים, כאן כבר אין את ההרגשה שיש "אבא" או "אמא" כפי שהיו פה בעבר. לצערי, אם נמשיך עם אנלוגיית הנדל"ן, אני מעריך שלא ירחק היום והאתר הזה יעבור סוג של "פינוי בינוי", ואולי אפילו בלי החלק של ה"בינוי" ולא יזכה למקבילה האינטרנטית של תמ"א 38 בדמות שיקום תשתיות והקמת קומה חדשה, אלא יקבל צו סגירה סופי בשל תשתיות לקויות וחוסר יכולת תחזוקה בסיסית נאותה.

ובכל זאת אני כאן. הייתי כאן בזמנים הטובים של האתר שבדרך כלל היו הזמנים הפחות טובים שלי, והייתי כאן בזמנים הפחות טובים, של האתר, שדווקא הפכו להיות הזמנים הטובים יותר שלי. למדתי כאן הרבה מכותבים אחרים, ולימדתי קוראים בין אם בכוונה ללמד או במקרה. תמכתי בכותבים אחריםבזמנים קשים וקיבלתי תמיכה מקוראים כשהייתי זקוק לה, שמחתי עם כותבים אחרים בשמחתם, וקוראים שמחו אתי בשמחתי. 

ובכל זאת, אאחל לאתר הזה עוד שנים רבות של פעילות, שאולי יצליח או יצליחו מפעיליו לגלות את מעיין הנעורים ולחדש את ימיו כקדם, ולהגיד שמה שלא יהיה, את החוויה שאני עברתי ועדיין עובר כאן לא יכולתי ולא אוכל לעבור בשום מקום אחר. 

מזל טוב לישראבלוג ולעוד שנים רבות וטובות.