גם אני הידרדרתי לבלוג.. אבוי.

טוב.. אז ככה.

המשך תקציר חיי בשבועיים ומשהו האחרונים...:

יום כיפור היה כיף, אין ספק. פיטרלנו לנו ברחבי העיר ומחוצה לה {לעיר השכנה..}, כרגיל.. וחזרה הבייתה.. {זה היה ממש הרבה קילומטרים.. ממש. להזכיר שאני צמה והכל?} היה מאגניב גם בבית, אנחנו שומרים ביום כיפור.. אז הייתי קצת אצל לילה עם הכתום, ועם הבני דודים ושברנו את הצום עם קולה ועוגיות שוקולד צ'יפס. {להזכיר גם שאני ממש שונאת קולה? אבל פשוט באותו רגע זה היה המשקה הכי טעים . אבוי.}

הספקתי לחזור לבית ספר למבחן ראשון שלי להשנה.. והממ.. נו מה אני אגיד? ברוך שפטרנו.

המחזור הבא מבית הספר שלי יצא לפולין... איכשהו אני עדיין לא מאמינה שאנחנו כבר לא המחזור האחרון וממש עכשיו ברגע זה אותם ילדים חווים את מה שאנחנו חווינו.. ביום שלישי בלילה הלכנו להפרד מהם ומהמורים {אוי נו כן.. חנפנית שכמותי.. המורה שלי לכימיה גם נסעה.} לפני האוטובוסים לשדה תעופה... זה כמעט הרגשתי כמו לפני הטיסה שלי.. כל ההתרגשות הזאת.. וזה כלום לעומת מה שהולך להיות להם.. אני כל כך מקנאה בהם.. פולין, פשוט חוויה מדהימה. לטוב ולרע. ועם עד אז הייתה לי נטייה לפטריוטיות.. אז מאז אפילו יותר. שהלכנו עם הדגלים של ישראל והחולצות משלחת באושוויץ, עם ראש מורם.. ואנשים מסתכלים עליינו בהשתאות.. אין ספק שהייתי גאה בכל מה שאני, ובכל מי שדאג להביא אותי לזה, והקריב מעצמו כל כך הרבה בישבילי ובישביל כל תושב אחר במדינת ישראל. {נו.. פרץ פטריוטיות. אני כזאתתת אההה} ובקיצור.. מבין קוראיי היותר צעירים.. אם ויש את ההזדמנות והיכולת.. חובה ללכת. ח-ו-ב-ה ! {ואולי אני אחפור עוד קצת על פולין בפעם אחרת..}

מייד יום למחרת ב7 וחצי בבוקר כבר יצאתי מהבית לכיוון האוטובוסים שלנו לכנס סוכות. {של המש"צים ז"א.} כנס הסוכות ה3 במספר שלי בתור מש"צה, והכנס ה7 שלי בכלל.. עד היום לא פספסתי אפילו כנס 1, ומקווה גם לא לפספס. היה כיף לא נורמאלי.. עכשיו, אנחנו כבר זקני השבט בקורס.. {משמע, כולם קטנטנים מתרוצצים לי בין הרגליים ואנחנו בערך 10 אנשים מי"ב..} הבלונדה, שהיא חלק מהמש"צים גמכן כבר לא הגיעה לכנס הזה. כנס ראשון שהיא הפסידה. אני יודעת בוודאות את הסיבה, ואני לא אתחיל לפרט יותר מידי רק להגיד שזה קשור בחבר רודן. {אוי אני רעה..} חבל לי שזה בגלל זה. חבל לי שהיא ככה נשלטת על ידו. הלוואי והיה משהו שהייתי יכולה לעשות כדי להפסיק את זה.. אבל אסור לי להדחף יותר מידי. אני יכולה, רק לדבר איתה קצת, בצורה עקיפה, ולקוות שהיא תבין. אם וקראתם את אחד הפוסטים הקודמים שלי, אולי קראתם על איך היא הייתה מתנהגת פעם. לאט לאט היא חוזרת להתנהגות הזאת. חוזרת להיות אדישה, קצת יורת סגורה. שקטה יותר. מפסיקה "לעשות צחוקים" כמו שתמיד היינו אומרים עליה. אני לא יודעת מה לעזאזל קרה לה. למה זה משפיע עליה ככה.. אני רק מקווה שזה יפסק.. למרות שבקצב שזה הולך ומדרדר- נראה לי שזה רק יחמיר יותר ויותר. ושלא תבינו לא נכון, היא מאוד אוהבת את חבר שלה, והוא מאוד אוהב אותה.. רק שלדעתי .. הוא מתנהג קצת יותר מידי כמו אבא שלה מאשר חבר שלה. נו, אני יכולה רק לקוות לטוב.

לסיום, הייתי רוצה לבקש סליחה ממישהו מאוד מאוד יקר לי. מישהו שהוזכר פה רוב הזמן לרעה.. ושלא תבינו לא נכון. אני מתה עליו, ואני מקווה שהוא יודע את זה.. פשוט שלפעמים הבלוג הזה האו להתפרקות.. בעצם, רוב הזמן.. ובזמן האחרון.. היו כמה דברים. אבל זה עבר, ועכשיו הכל טוב. גם תקופות כאלה קורות.

ובקיצור, כתום, אני אוהבת אותך המון, אתה יודע ! אתה החצי השני של הסטיקלייט שלנו, ואיך הייתי מוותרת על החצי השני של הסטיקלייט שלנו!?

ובנימה זאת, אני מוסיפה לרשימת האנשושים עוד 2 אנשים.. {אנסה להוסיף שוב יותר מאוחר.. משום מה הרשימה לא מתעדכנת, ואין לי זמן לחכות.}

-השחיין הכתום שלי

-הזאופיל-בוטלפיל-כלדברפיל- אפלמן. שעליו ארחיב בפוסט הבא- כי אני פשוט חייבת לעוף מפה. {אפלמן, גוי, רווק, בלונדיני עם עיניים כחולות , מהרצליה, והוא מלא בכסף. אהה, הוא גם מנגן על גיטרה, כותב שירים ונורא רומנטי. בנות, בואו בהמוניכן[לפוסט הבא, לשמוע עוד.].}