איזה טיול איזה טיול... משהו בסט.
4 ימים של כיף לא נורמאלי באילת.. במקרה ולא הזכרתי, יש לי בצפר מפלצת משהו, ככה שמילאנו 2 בתי מלון..
נתחיל בזה שהלכתי לישון בערך שעה וחצי לפני שכבר הייתי צריכה לקום לאוטובוס.. {ראו פוסט אחרון - חודש שעבר.} ומשום מה, קמתי והייתי אנרגטית ברמות מטורפות. היום הראשון עבר בסבבי. עשינו מסלול מסויים, שלא הספקנו לעשות שנה שעברה במסע למדבר יהודה.. מערת הקמח. אני והבלונדה ישר לקחנו ת'ידיים, "טבלנו" לנו באבקה הזאת שהיתה מפוזרת בכל מקום, והתפרענו. אין ילד בכיתה שלא יצא משם בלי איזה חמסה עליו. חזרתי משם עם סימנים של ידיים
all over me .. כולל התחת שלי שנראה כאילו מישהו ניסה משהו לא במקום. {למרות שכעקרון, זאת סתם הייתה חברה.} המלון שישנו בו אחלה. באמת מלון טוב.. {הבצפר שלנו תפס את בריזה וטופז.. אנחנו היינו בבריזה.} [אגב. אני אדמונית. צבעתי ת'שיער וזה. כולם אומרים שממש מתאים לי..]
בימים הבאים היינו בכמה מסלולים כיפיים משהו, בחוף ווילג', ובצלילה בחוף אלמוגים.. אהה וכמובן שהיו פעילויות בערבים- קריוקי ומסיבה בערב הראשון, ערב חופשי בטיילת ביום השני, וביום השלישי מסיבה משהו כיף.. אין ספק שנהנתי.. ! {למרות שישנתי שעה- שעתיים בלילה, וכולל, ב4 לילות ישנתי 8 שעות. מתוך.. 112. חחח} ילד מהכיתה שלי החליט שהוא נדלק לי על השיער וביומיים האחרונים במשך כל המסלול הבנאדם פשוט הלך אחריי ותפס אותו.. לא הפריע לי. זה נחמד שמשחקים בשיער.. {למרות שפעם לא ממש אהבתי את זה.} מה שכן הפתיע אותי הוא למה אנשים אוהבים כזה שיער תלתלים נפוח משהו?.. אבל טוב נו.. הרי זה ידוע שתמיד הדשא של השכן ירוק יותר. הלא כך?
נראלי שאני כבר לא כועסת על הבלונדי, או הבלונדה.. מה שבינם הוא בינם. רק מקווה שיהיה להם טוב.. באמת. כי אני ממש אוהבת את שניהם.. וכל כך נהנתי איתם בטיול. גם כשהם היו דבוקים אחד לשני כמו דבק 3 שניות.. גם אם הם נפרדו ל20 דקות בדיוק. אבל נו.. אמא אמרה לי.. "מנולה, את לא יודעת איך את תתנהגי כשתהיי במקומם. הם אוהבים." - "אני לא אהיה ככה, אני לא אתן למישהו ..." והשתתקתי. יש משהו בדברים שלה. תמיד אמרתי שאמא שלי אישה חכמה. הם אוהבים. וטוב להם. ואם טוב להם, אז טוב לי.
ציפיתי לאיזו תמיכה, מצד מישהו קרוב.. ואני לא מקבלת אותה. עכשיו אני מבינה איך זה להיות בצד השני שלא מקבל תמיכה. גם אני לא מזמן שמתי כזה קטע למישהי, חשובה לי מאוד. ולא הבנתי למה היא כל כך כועסת עליי. כשאני אראה אותה מחר, אני הולכת לבקש ממנה סליחה ענקית.. להסביר לה שאני אוהבת אותה, ובאמת לא התכוונתי.. ורק עכשיו אני מבינה איך זה להיות בצד השני של המתרס.
יש לי תחושת החמצה מסויימת מהטיול. שלא עשיתי. בצורה מאוד טיפשית מצידי.. גם כשהייתה לי הזדמנות.. והכל שוב. בגלל הפחדנות הדפוקה שלי. אני לוקחת ת'צמי בידיים. אני לא יכולה להמשיך להפסיד ככה.
בינתיים. עברי לידר שר לי משהו. כל הטיול שר לי...- אף אחד משנינו.
בשקט בשקט
חצי הזדמנות עברה..
בשקט בשקט וזה לא קרה.
ישבנו בחדר עם עוד אנשים,
ישבנו רחוק אבל היינו קרובים..
ואף אחד משנינו לא יגיד,
אף אחד משנינו לא יודה,
אף אחד משנינו לא ילחש באוזן-
אני רוצה כמה שאני רוצה..
בשקט בשקט יש משא ומתן על הרגש שלי,
ומה שקורה כשלא מסתכלים..
אם יש לי דמעה בזווית של העין,
וזה לוקח לי זמן, זה לוקח לי זמן לנסות אז בינתיים..
אף אחד משנינו לא יגיד,
אף אחד משנינו לא יודה,
אף אחד משנינו לא ילחש באוזן-
אני רוצה כמה שאני רוצה..
אף אחד משנינו לא יגיד,
אף אחד משנינו לא יודה,
אף אחד משנינו לא ילחש באוזן-
אני צריך רק קצת, אני צריך קצת זמןןןן !
כי אני באתי לצלצל בפעמונים שלכם
ולצבוע את מה שסגול אצלכם.
כי עכשיו אני בוער, אני חולם על זה הרבה,
אבל אולי זה נגמר.. כן אולי זה נגמר אצלי הרבה- יותר- מדי- מהר.
ואף אחד משנינו לא יגיד,
אף אחד משנינו לא יודה,
אף אחד משנינו לא ילחש באוזן-
אני רוצה כמה שאני רוצה..
נשיקות, אוהבת אתכם. היה לי טיול אחרון מקסים. להתראות טיולי בצפר.. אני אתגעגע.
"אין דבר כזה לא יכול, יש לא יכולה" - המסע לאילת 2005.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
