היה לי כל כך הרבה לכתוב.
אתם יודעים, הדברים הרגילים פה ושם.. בצפר, יום שישי חביב למדיי, יומולדת לאנשים.. {חוטי יקירי, מזל טוב. מתה עלייך.. מצטערת שלא יכולה לכתוב יותר} ועוד כאלה.
כנראה, שהחודש הזה של כל מיני בשורות לא טובות, וממש לא נעימות מסוג זה בדיוק מסרב להיגמר.
יום שישי באמצע שיעור כימיה הבלונדה מתקשרת אליי , מודיעה לי לצאת מייד החוצה. נוסעים לידיד שלי.. אבא שלו נפטר. הוצאתי את הכתום ועוד 2 חברים וישר נסענו לכיוון. אף פעם לא הכרתי את האבא של הידיד הזה. אבל הוא ידיד טוב יחסית, וילד באמת חמוד. זה היה ממש מוזר לי כל העניין הזה עכשיו, מה גם מסתבר שזה היה דיי פתאומי. היו אצלו המון אנשים.. כל החברים. {הוא בן יחיד.} והוא בין כולם, למראית עין נראה בסדר גמור, וחייך וצחק קצת עם כולם. אף אחד לא הרגיש שם לגמרי בנוח. החדר היה חנוק מכמות האנשים שהייתה בו, והסיגריות. אבל כולם כנראה הרגישו חובה כזאת {ואיך לא} להצטופף ביחד, כמה שיותר איתו.
ביקרנו אותו גם באותו ערב . היה עדיין בסדר. כרגיל, מוקף באנשים וחברים.
לא מזמן חזרתי מהלוויה.. {לצערי הרב, אני כבר מכירה את המקום והדרך ונסעתי עם לילה והכתום} זה היה באותו מקום, ואפילו באותה כניסה ואותו חלק.. מהפעם האחרונה שהייתי . היו הרבה ילדים מבית ספר.. הידיד הזה שלי בנאדם מאוד אהוב. גם אם היו כאלה שלא ממש קשורים אליו.. ואולי אפילו לא החליפו איתו מילה.
לא הכרתי את אבא שלו. אפילו לא יצא לי לראות אותו פעם אחת. אבל איכשהו, היה ממש קשה להכנס למקום הזה. היה ממש קשה לראות את ארבעת הגברים האלה, לוקחים על הכתפיים שלהם.. אלוהים אני אפילו לא מסוגלת לכתוב את המילה הזאת. אבל הכי קשה.. הכי קשה היה לראות את ידיד שלי.. הולך אחריהם. בוכה, כשאיזה קרוב משפחה {אני מניחה} מחזיק אותו. בחיי לא ראיתי אותו בוכה.. וגם עכשיו שזה היה בקושי, זה גרם לי לרצות לבכות. ממש. כשבאו לקבור.. כל מה ששמעתי היה רעשים כאלה של עץ ואדמה נזרקת שרק העבירו בי צמרמורת כל הזמן. עמדו כמה אנשים לפניי, ולא ראיתי שום דבר, רק שמעתי. גם אם אפשר היה לראות, אני בטוחה ששנייה אחת הייתה מספיקה לי. היה מספיק נורא לשמוע את כל זה.
כשהגיע החלק שבו הוא היה צריך לקרוא קדיש.. זלגה דמעה אחת. לא ממש נתתי לעצמי לבכות, איכשהו הרגשתי שאולי קצת זה לא ממקומי לבכות שם. אני יודעת, מותר לכולם.. וגם אם לא הכרתי- המעמד הזה שם קשה. אבל עדיין הרגשתי ככה. זה ממש לא פייר. איך הרגשתי עצבנית שהוא קרא קדיש. עצבנית, ועצובה באותו זמן. למה ילד בן 17 צריך לקרוא קדיש על אבא שלו? למה עכשיו זה רק הוא, ואמא שלו נשארו שם..? בסוף הקדיש, הקול שלו התעוות במקצת. אתם יודעים, קצת בוכה.. אבל הוא החזיק את עצמו, והמשיך. דאמט.. זה היה רע.
לא הדלקתי את הרדיו בדרך חזרה. כאילו שהשקט הזה נדרש. אחרי בערך 10 דקות נסיעה, הכתום הדליק. בצורה מוזרה, אפילו שיר שאמור להיות שמח ניגן בדיוק את המילים האלה... "לפעמים אני מרגיש- כאילו זאת הפעם האחרונה.. כאילו אין מחר, צריך לומר את המילה הנכונה.." {שמיים כחולים, לתוהים}
אנשושים.. נצלו את החיים. כאילו אין מחר, אבל בתקווה שתמיד יהיה יותר טוב. ובאמת שיהיה לכולנו רק טוב.
*** משתתפים בצערך. היה חזק, ושלא תדע עוד צער. אנחנו איתך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
