וואו..
מי היה מאמין.
אחרי חודש בערך של נטישת הבלוג קלות, חזרתי. סוף סוף, בבית.
הכל התחיל מהיום שנפלו קטיושות בנהריה, ואיכשהו ידעו כבר שזה יגיע גם לפה, אז ההורים ארזו מזוודות, ככה גם אני ואחי - ונסענו, קצת קרוב, אבל יותר בטוח- ליקנעם. אחרי כמה ימים שם, החלטנו להדרים לסבתא במושב שכוח אל בערבה. אחרי שבוע בערבה, ביקור קטנטן באילת {ופגישה עם חצי מהשכבה שהחליטה גם שאין עוד מקום בקריות כנראה}, היכרות עם מושבניק {שכהתחלה נראה מקסים, ולבסוף התברר כבעל חסך נוראי בטאקט, וחבל שכך} ואיזה ריב עם הסבתא החלטנו לשים פעמינו חזרה לעיר הרוחות יקנעם. הפעם עם בנות דודות קצת יותר בגילי ומעליי... ואפילו אישורי יציאה מההורים. מי היה מאמין. אז יצאנו קצת, חגגנו את השחרור של בת דודה, ונסענו כל הבנידודים לימית 2000, והיה לי כיף, ויצאנו להרצליה לפאב של 22 + שנכנסתי, רק כי ריחמו עליי, כי באנו כל הדרך מהצפון, מסכנים. {ז"א, הייתי עם הבנות דודות ואחי, שכולם 22+}.
אני חזרתי לסורי ושוב פגשתי אותו{כי הוא גר באיזור}, ויצאנו, והיינו ביחד. שוב. ושוב, שומדבר לא השתנה. ואפילו בת דודה שלי, הספיקה להרוס לו את הילדות בכמה שניות של שכרות {ומסתבר- היכרות ישנה יותר שלה עם בת דודה שלו.}
אחרי שבועיים שם, כיף לא נורמאלי, יציאות ומשפחה במינון גבוה.. קיבלנו איזה שניים- שלושה טילים מסביב לבית. ז"א, בבית מימין לבניין שלי, בבניין משמאל לבניין שלי, ואיפושהו בהמשך השכונה. הבית חטף חתיכת הדף, בערך מ3 מקומות לפי מה שהבנתי. {הנזק אגב, לא כזה רציני. הכל בסדר. כמה חלונות שנשברו, תריסים שהלכו.. ואולי זה נשמע רע- אבל באמת שזה כלום. הבית שלייד.. הלך טוטאלוסט. חוצמזה, שעכשיו הכל כבר מסודר.}
אפילו קיבלתי כמה הזמנות להתארח אצל חברים מהמרכז. חלקם אף בלוגרים יקרים לי מאוד.. {כגון אורלי כפרות, ואפלמן, שבמקרה שלו אני יכולה בערך לשכן את כל המשפחה המורחבת במרתף שלו.}
הפעם, כבר החלטנו להרים ת'פקלאות ולטוס לגרמניה. {טוב נו אז יש לי הורים פחדנים, תרביצו לי} יש לנו חברים מגרמניה, שהם בערך משפחה, וביקשו שרק נקח את הדברים ונבוא, הם כבר ידאגו להכל. באמת שהם דאגו, והיה לנו נהדר ושקט ואחר.. למרות איכשהו, פתאום, גם שם הייתה אזעקה. {לא, ממש לא צוחקת.} לרגע היינו בשוק. 3 אזעקות אחת אחרי השנייה. בגרמניה. מה לעזאזל הולך......?! בסוף הסתבר, שהם בודקים שם איזה משהו, אנערף. סתם הזוי למדיי, שאתה בורח מהארץ, מהאזעקות.. לשמוע שוב אזעקה. בחו"ל. דאמט. {לא ששמעתי יותר מידי עם כל ההעדרות הזאת, אבל עדיין.}
אהה, ולחבר של אחי היה תיאור מעניין לכל הסיטואציה. "אחרי 60 שנה, יהודים חוזרים לבקש מקלט בגרמניה." חיח. העלה חיוך.
במספיק זמן שהיה לי לחשוב בגרמניה התוודעתי שוב ושוב לעובדה של היותי אישה מצויה וככל הנראה גם מניאקית למדיי עם כל המחשבות שעלו בי. אבל שיהיה. (:
שבוע וחצי שם, פגישה עם עוד חברים טובים שלנו מישראל, וילד חרמן בן 15 שמשום מה חשב שאני בהישג יד- חזרנו הבייתה. סוף סוף.
אז אחרי חיים שהתרכזו במזוודה אחת במשך חודש וחצי, הרבה הרבה משפחה, יציאות בלי סוף, קניות באין ספור שקיות.. חזרנו הבייתה. עם כל הכיף שהיה לי, ובאמת שהיה... היה גם קושי. כשאין את הבית שלך, את החדר שלך, את הפינה שתוכל להיות בה לבד לבד.. זה גם קשה וגם מתסכל. וגם אני איבדתי את העשתונות מפעם לפעם, והיו רגעים שפשוט רציתי להתפרץ ולהרביץ ולא יודעת מה. אז כשהיה ריב רציני.. הרמתי טלפון קטן לגיא. בכיתי קצת. הוא הרגיע אותי. כמו שרק לשמוע את הקול שלו מרגיע אותי. וכשבת דודה שלי הקטנה הציקה קצת יותר מידי, הזכרתי לעצמי שאני היא זו שפלשה לה לטריטוריה ונכנסה לה לחיים וישנה לה במיטה בלי שאפילו ישאלו אותה. וכשהתגעגעתי הבייתה ולחברים ולמיטה.. פשוט שכנעתי את עצמי לחשוב אופטימי. ושיהיה טוב, כי חייב להיות בסוף טוב, וזה המוטו שלי. ואני אחזור הבייתה.. כשיהיה יותר בטוח לכולם.
בינתיים אני פה. בהפסקת אש. אחרי 2 לילות על המיטה שלי... כשבמשך חודש וחצי לא הספקתי להרגיש קצת את הריח של הכרית שלי. ואולי זה נשמע בכייני, כי אני יודעת שיש אנשים שאיבדו הכל במלחמה הזאת, ויותר. אני פשוט שמחה, שחזרתי הבייתה. לחברים. לבית. התגעגעתי. לא שלמה עם הכל, וזה לא כאילו שהכל בסדר. סתם פסק זמן קטן, מכל הבעיות האחרות, כשהגדולה והרצינית מכולן לא מטרידה אותי בינתיים. בינתיים.
~עריכה~
סוף סוף ראיתי את המשצניקים שלי. -2. אבל מה אני אעשה.. הבלונדה.. כבר לא פה מבחינתי. ובקי.. בקי רחוקה. התגעגעתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
