זו התקופה הזאת, שפתאום מרגיש כאילו אתה מאבד את כל החברים שלך, אז אתה רוצה ומנסה ומשתדל מאוד מאוד לשמור איתם על קשר, אפילו דיי להאחז בו בציפורניים, בשיניים. אבל איכשהו זה עדיין לא אותו דבר. מצד אחד, את הימים האחרונים שלהם {ושלך} באזרחות אתה מבלה איתם, ופתאום מרגיש יותר קרוב מתמיד. וברור שלא תנתקו קשר אחרי הגיוס, הרי אתם חברים כל כך טובים.
וברור שבשישי הראשון כבר תראו אותם, וברור שהם יתקשרו כל יום כדי לשאול מה שלומכם, ומה חדש שם באיזור. וברור, אבל ברור, שלא תנתקו קשר.
וגם אם יש סיכוי שזה באמת נכון, הרי לא תודו בזה. כי פשוט לא רוצים להתמודד עם האמת של ריחוק ביניכם, והעובדה שזה באמת אפשרי. אז בימים האחרונים האלה של אזרחות שלהם, אתה מחזיק אותם קרוב קרוב. שלא ילכו. כי פתאום אתה מבין.. שהם נעלמים לך. ולך נשארה עוד חצי שנה לבלות פה כמעט ולבד. והיי, מה תעשה כל הימים האלה? עבודה, סבבה. פסיכומטרי אם אפשר, למה לא. אבל החיי חברה שלך הולכים ומידללים מיום ליום, העיסוקים הרגילים מתחילים להיות מועקה באיזשהו שלב, מינון גבוה מהמשפחה כבר הספיק לך בתקופת המלחמה, וכולם בצבא. וכמה שתגיד שנחמד לך שכולם על מדים ואתה עדיין יכול ללכת לכל מקום שאתה רוצה בלי לדאוג לאמ 16, או לישון עוד 5 שעות יותר מהם, עמוק בפנים אתה מודע לעובדה שהם חסרים לך פה, ואולי היית מעדיף כבר להיות מגויס. שגם אתה תכיר 'חברים חדשים'. שגם אתה תכנס לחיים חדשים ואיכשהו, אולי איכשהו, אפשר לקרוא לזה דף לבן. איפה שאף אחד לא מכיר אותך, ואתה יכול להתחיל לבנות את עצמך בצורה אחרת, אם אתה רוצה. איפה שכבר אתה יודע ומסוגל להתמודד עם כל הפגמים שבך- ויודע בדיוק מה ומתי ממך אתה צריך להציג. התחלה חדשה. כולנו לפעמים רוצים התחלה חדשה לא? ואז, אז זה סותר לך את כל מה שחשבת דקה לפני. את כל עניין ה"לשמור על קשר" כי זה חשוב, וכי אתה כל כך קשור לאנשים האלה. ואז, אז אתה כבר לא יודע מה באמת אתה רוצה. להשאר פה? לחכות את הימי שישי הזה כדי שאותו בן אדם יקדיש לך שעה בלחץ- וגם זה כי הוא לארג' איתך, ובעצם יש לו עוד מליון חברים לראות. או שאתה היית מעדיף להתגייס כבר. לשכוח מהכל. להכנס למסגרת חדשה שתיקח אותך אלוהים יודע לאיפה בארץ. למרכז, לדרום.. היי, אולי אפילו פה בבסיס שהוא 10 דקות הליכה מהבית. ועוד יותר עצוב? שאין לך אפילו את האפשרות להחליט בעצמך. כי צה"ל יקח אותך כשהוא רוצה, וכשנוח לו. {ועל פי ההתמיינויות האחרונות שלך, כמובן.} וכשהוא יקבע, החיים שלך ישתנו. זה טוב, ברור שזה טוב, להכניס משמעת קצת בכמה מושתנים בני 18 שהצבא עשה מהם בני אדם. זה לא טוב, כשזה מבגר אותם לפעמים קצת יותר מידי. זה טוב, כשזה נותן לך מיומנויות להתמודדות עם החיים האמיתיים- כי היי, לא הכל פייר.
זה לא טוב, כמישהו יקר לך חוזר מגיבוש (!) ולא רוצה לשמוע יותר מצה"ל, כי המפקדים חארות ולא שווה לתרום למדינה כזאת מפקירה. זה טוב, כשאנחנו מחזירים ושומרים על אותם אנשים, ששמרו עליינו פעם ולומדים את המושג אחריות. זה לא טוב, כשלא הצלחנו לשמור על עצמנו, וסטטיסטית, סביר להניח שתכיר מישהו שיפול בצבא.
צה"ל טוב, צה"ל לא טוב, ואפשר להמשיך ברשימה שתכסה בערך את כל הפוסטים בישרא. לא שאני רוצה להכנס לפוליטיקה יותר מידי, אני מתגייסת {ובמסגרת התפקיד אפילו חותמת קבע.}, מתוך רצון מלא. וזהו, לא אדון בזה יותר. מה שכן, אין ספק, שזו אחת התקופות היותר מבלבלות בחיים.
תהיות דיי מטורפות. איפה אתה עומד? מה המקום שלך פה בינתיים? לאיפה כל אחד אחר הולך? הם ישארו פה? אתה תישאר פה?
מוגלי אמרה.. ואני אפילו דיי מסכימה איתה. אתה לא רוצה לעמוד בעוד כמה שנים בתור בסופר, להסתכל על ההיא שלפניך ולחשוב שפעם היא הייתה חברה טובה שלך ומשום מה עכשיו היא כבר לא- ולא יהיה לך הסבר מספק.
לא ידוע.
מחרפן.
בינתיים... בינתיים אתה פה.
וגם לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
