גם אני הידרדרתי לבלוג.. אבוי.

אתה יודע.. זה ממש מוזר לי.

מצד אחד, באמת שכיף לי איתך. אני נהנת כמעט מכל דקה.

מצחיק לי, ואתה מבין אותי.. ואתה ידיד טוב כזה. לפחות חלק מהזמן. הייתי אומרת רובו- מה שבתיאוריה נכון- אבל ההרגשה שלי לא נותנת לי. כי עד כמה שכיף לי איתך.. זה רק כשזה שנינו... לבד. בלי שום הפרעות מהעולם החיצוני. בלי מחשבות מיותרות. בלי עומס עודף על הלב שלי.

ומתישהו.. גם זה נקטע. במחשבה פזיזה אחת שלי. כשאנחנו יושבים, ורואים סרט.. רק שנינו. ואתה משחק לי בשיער, ובאמת שזה נעים לי {אף אחד, לא נוגע לי בשיער רוב הזמן.} פתאום.. פתאום קופץ לי לראש איך שניסית לנשק אותה. ואני מתרחקת. ואז.. אז כל הסיפור הזה.. של שבועיים שלמים מתגולל לי בראש. בשניות ספורות. איך שהיית מוכן לוותר עליי {במודע, או לא במודע..} בישבילה. קשה לי להתיחס לזמנים- בידיעה שאני ואתה התקרבנו בזמן כל כך קצר. אבל אתה כזה מקסים- שפשוט גרמת לי לחשוב קצת שונה על בנים- מכל המחשבות השליליות שהיו לי בשנה האחרונה.

בשניות אני ואתה התקרבנו. בשניות נגעת בי.. בלב. לא, אני לא רוצה אותך.. ואתה יודע את זה. אבל היית מוכן לוותר עליי- אחרי שאמרת שבחיים לא הייתה לך ידידה כמוני. זה מכאיב. קשה לי לחשוב עלייך דברים שליליים, מצד אחד. מצד שני.. קשה לי שלא. קונפליקט כזה שמתרוצץ לי בראש כבר חודש. איכס.

וככה- באותן שניות ספורות.. אתה הופך חזרה את כל מה שמראש גרמת לי לפקפק בו.

ושוב ההתלבטות הזאת. ה"להתווכח עם עצמי" הזה. איך אני יכולה להתייחס אלייך ככה.. להמשיך כאילו כלום? ואיך.. איך אני יכולה שלא?

אתה יודע לגרום לבן אדם להרגיש מיוחד. אני מניחה שזה מה שהקסים אותי בך מלכתחילה. אתה חברותי כזה. ונחמד. ואיכפת לך מכולם, וההרגשה הטובה שלהם.. או ככה זה לפחות נראה. בדיעבד, אני סתם מגלה מיום ליום עד כמה שיש לך תסביך "נחמדות" שכזה. אתה אובססיבי עם הסבר פנים הזה שלך. אתה יותר מידי לבבי, לכולם- ואיכשהו זה נראה שאתה עושה את זה כדי לרצות את כולם- בישביל שאיכשהו יאהבו אותך יותר. אני מרגישה מגעיל שאני אומרת דבר כזה נוראי.. כי אני יודעת שבאמת איכפת לך ממני. אבל הקסם יורד מערכו ברגע שאני רואה- שהדיבור שלך אליי- זה אותו דיבור שלך לזה.. ולזה. ולזה ולזה ולזה. יכול להיות.. שאתה באמת מתכוון לזה. לכל מילה. אבל זה פשוט לא כזה מקסים כמו שזה היה בהתחלה. המילים היפות שלך מפסיקות לאט לאט לעבוד עליי- וככל שההתלהבות הזאת יורדת.. אני רק מרגישה יותר ויותר רע עם עצמי. כי למה לעזאזל אני מבקרת ככה בנאדם שרק דואג שאני ארגיש טוב..? {או שלא.}

מצחיק.. אני מדברת איתך ברקע של הכתיבה. אין לך מושג אפילו שאני כותבת לך איזה משהו, שלא תקרא בכלל.

אתה רואה את העונה הרביעית של מגרש ביתי.. ואני חופרת לך שאני עסוקה בכמה עניינים פה במחשב.

"תתקשרי אליי לפני שאת הולכת לישון. מקסימום אני אפסיק באמצע."

גם זה פעם גרם לי להרגיש מיוחדת. שאתה רוצה לדבר איתי ככה, לפני שאני נרדמת. וככה גם להעיר אותי בבוקר {או יותר נכון צהריים} ולשאול איך ישנתי.

וכל שיחה כזאת תגמר ב - "אז שיהיה לך לילה מקסים. חלומות פז ****ו'ש." ונשיקה שמרגישה כאילו צירפתת את האפרכסת.

לפני יומיים או שלושה יצאנו לאנשהו. שמעתי אותך מדבר עם עוד ידידה. "אז, תתקשרי לפני שאת נרדמת."

ואחרי חצי שעה.. היא באמת התקשרה.

"לילה טוב ****ו'ש. חלומות מתוקים." + נשיקת קורוזיה לפלא שלך.

הוריד מההתלהבות שלי? כמובן. אני לא יכולה לצפות ממך להתנהג אליי בצורה מסויימת- ולא להתנהג ככה לאף אחד אחר, מן הסתם. אבל כל כך הייתי רוצה שתבין שאתה פשוט גורם לדברים הקטנים והבאמת מיוחדים בחיים שלי להראות מאוסים, מרוחים, משומשים, מופלצים, ולא אמיתיים כמו שהם אמורים להיות.

אני אוהבת אותך בתור ידיד שלי. אבל כמו שכבר התוכחתי לאורך כל החודשים האחרונים.. גם אתה בן שכזה.. עם טוסטסטרון נוזל לך ממתחת לציפורניים ומאחורי האוזניים. וגם.. גם עליך אני לא יכולה לסמוך. ולא כי אתה מדבר אליי חמוד שכזה או משהו. סתם.. כי היית מוכן לוותר עליי. אחרי שנשבעת שלא. ואני חושבת שאיכשהו בהחלטה שלך הזאת... כבר ויתרת. בלי לשים לב...

אז..?

גיליתי עוד בן אדם או שניים שאי אפשר לסמוך עליהם. מצד אחד זה דיי מכאיב. איכשהו מפתיע כל פעם מחדש. מצד שני.. רמת ההפתעה מתמתנת מפעם לפעם. אני תוהה אם מתישהו אני כבר לא אופתע יותר מדברים כאלה.. ממש מקווה שלא. כי אז זה באמת יגיד שאיבדתי כל טיפת אמון שהייתה בי באנשים.

עוד שבועיים בדיוק.. ואפשר כבר לומר אפילו 13 יום אני אהיה צה"לניקית. וויפי.

כל כך הרבה דברים קורים פה.

אני צריכה להתחיל לעשות קניות לקראת כל הצה"ל הזה.

משקפי שמש. זה בערך הדבר הראשון שאני זוכרת. יש איזה זוג ממש יפה של גוצ'י שראיתי באירוקה.. אמא אמרה שהיא תפנק אותי קצת וככל הנראה זה מה שאני הולכת לקנות (:

אהה, וכמה "לבנים" נוחים. {כי להגיד תחתונים בבלוג זה לא יאה. טוב.}

כל השאר אין לי ממש מושג.

יש איזו מסיבת גיוס למשפוחה יום שבת. זה צריך להיות מעניין.

בא לי לעשות איזה פוסט "אנשי השנה" כזה... רק שלי. מי שעשה, ולא עשה לי את השנה.. לטובה ולרעה. ככה בדיוק לפני גיוס. סביר להניח שהוא יבוסס על הרשימות בצד.. נראה.

השכל הבריא שלי במאבק מתמיק עם הלב שלי.

כל אחד כאילו מנסה להסביר לשני כל כך הרבה דברים, בקשר לכל כך הרבה נושאים, ולכל כך הרבה אנשים... ואיכשהו, באף אחד מאלה הם לא בדיוק מסכימים. אחד עיוור, אחד קר. קפוא.

לפעמים אני תוהה אם אפשר לאהוב שני אנשים בבת אחת.

הרבה פעמים אמא אומרת שיצאתי כמו הצד של אבא שלי {אהא, לא מחמאה בדיוק}. ז"א, שיש לי נטייה להיות קרירה להרבה דברים. אני הבן אדם הכי רגשן. אני בוכה מכל דבר.. בד"כ דברים שממש עצבנו אותי- או אולי סרט יפה בטלויזיה. איכשהו כשזה מגיע לנושאים ממש ממש חשובים ועיקריים.. מעטות מאוד הפעמים שבאמת הורדתי ככה דמעה. אפילו בפולין מצאתי את עצמי פשוט עומדת בכל מקום ושותקת. {אחרי שמסרטים של אנה פרנק למשל הייתי רצה לנגב עיניים} או בלוויה כזאת או כזאת... הפעמים שממש הרגשתי שאני רוצה ובאמת צריכה.. כאילו משהו נאטם אצלי. אני בן אדם אטום...? אני זוכרת רק 3 פעמים שבאמת בכיתי ככה.. רציני. והוצאתי הכל.

אפשר לצפות מבן אדם משהו שאתה מצפה מעצמך?

כמה קר לי לפעמים החורף הזה. באמת. אני לא בן אדם שסובל מקור ברוב הגדול של הזמן... יעידו על כך מדף החצאיות בארון שלי שנשאר שם גם בחורף, או הפוך שאמא ישנה איתו בקיץ בגלל המזגן שאני מדליקה בבית. {יש שיגידו שיש לי מזימה להפוך את הבית למקרר ענקי}

יש משהו בחורף הזה.

לא הספקתי לעשות את כל הדברים שרציתי לעשות לפני הגיוס שלי. הופעה של אביב ועברי לידר ירדה מהפרק. \:

יש כמה אנשים שאני באמת רוצה להגיד להם כמה שאני אוהבת אותם.

יש כאלה שממש לא בא לי שידעו את זה. אבל הם יודעים.

יש כאלה שאני בכלל לא אוהבת.

ויש את אלה שפשוט אין לי מושג.

ובנימה זו... אני אחתוך לי לכיוון לילה, שהייתי כבר צריכה להיות אצלה לפני חצי שעה (: 

שיר?......

כמובן!!

Van Morrison- Brown Eyed Girl

Hey where did we go,
Days when the rains came
Down in the hollow,
Playin' a new game,
Laughing and a running hey, hey
Skipping and a jumping
In the misty morning fog with
Our hearts a thumpin' and you
My brown eyed girl,
You my brown eyed girl.

Whatever happened
To Tuesday and so slow
Going down the old mine
With a transistor radio
Standing in the sunlight laughing,
Hiding behind a rainbow's wall,
Slipping and sliding
All along the water fall, with you
My brown eyed girl,
You my brown eyed girl.

Do you remember when we used to sing,
Sha la la la la la la la la la la te da

So hard to find my way,
Now that I'm all on my own.
I saw you just the other day,
My how you have grown,
Cast my memory back there, Lord
Sometime I'm overcome thinking 'bout
Making love in the green grass
Behind the stadium with you
My brown eyed girl
You my brown eyed girl

Do you remember when we used to sing
Sha la la la la la la la la la la te da.