אני לא יודעת מתי הייתה הפעם האחרונה שהרגשתי כל כך לבד, וכל כך חסרת סיכוי.
פוסט אימו קצר, סורי.. אני מניחה שזה המקום היחיד שאני פורקת את הרגשות האלה.
באמת שיש לי אנשים מקסימים בחיים. באמת באמת. אני מעריכה המון אנשים.
היום חברה שלי שאלה אותי.. למה אני סומכת על אנשים כל כך מהר ובעיניים עצומות.. לא יודעת האמת. יש לי את הנטייה לחשוב שאדם מטבעו הוא אדם טוב... ואני פשוט כזאת. מתאהבת באופי של אנשים- חברים-חברות ממש מהר. וכן, גם סומכת עליהם מהר. אולי אף פעם האכזבה הזאת מאנשים תפסיק להפתיע אותי.
קשה לי להאמין שאנשים כל כך קרובים אליי יעשו לי כל כך רע. במתכוון- או לא.. אני כבר לא יודעת. איך המצב רוח שלי יכול להתהפך 180 מעלות..
ואיכשהו.. דווקא מי שאני ממש צריכה עכשיו לא פה.
ואני מרגישה שאני מתרחקת מבנאדם שהוא בערך אחד האנשים הכי יקרים לי בעולם.. אחרי שנשבעתי שאני לא אתן לזה לקרות.
חבר קרוב אמר לי {ואני מצטטת, לא בדיוק מושלם..}- "את לא חושבת שאת קצת לא ברמה שלו..?"
ובערך הרס לי מצב רוח ממש טוב שהיה לי.
אני לא מצפה לכלום, למדתי כבר לא לעשות את זה.
אבל קצת הרגשה טובה אף פעם לא הזיקה לאף אחד... במיוחד לא כזאת. במיוחד בהתחשב בעובדת ההיסטוריה שלי בנושא הזה.
אז הנה בא בנאדם.. שדווקא ציפיתי שהכי יעודד אותי במקרה- ופשוט עשה את ההפך הגמור והרס לי את היום- הממש טוב שהיה לי. ואת היום שאחרי.
ואיך שלפעמים "לצאת, לשתות ולשכוח מהכל" יכול להראות כפתרון ממש טוב.. האלכוהול הזה רק מחזק כל תחושה מסויימת של בדידות, וגורם לך לעשות שטויות שבכלל לא רצית.
אז היום אני אצא.
ואעשה חיים.
ולא בשביל האלכוהול.
ולא בשביל לעשות דברים שאחר כך אני אתחרט עליהם.
בשביל לצאת, ולהנות באמת.
בשביל להיות עם חברים שלי- ולא בשביל לשכוח דברים.
בשביל שלשם שינוי- אני ארגיש חופשיה- ולא כאילו אני צריכה להוכיח את עצמי למישהו. ושאיכשהו בסוף גם הבעיות הקטנות האלה שלי יסתדרו.. כי היי, יש דברים הרבה יותר גרועים בחיים.
אז כן, זה היה פוסט אימו.
כנראה שאני מפרסמת פה רק כאלה..
למרות שיש לי כל כך הרבה מה להגיד.. אבל אני מוצאת את עצמי כותבת פה רק שאני על סף שבירה..|:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
