גם אני הידרדרתי לבלוג.. אבוי.

שבוע לא משהו.

הרבה דברים קטנים בחיים שלי, אבל כמו שכתבתי בפוסט האחרון.. לא ידעתי עד כמה אני צודקת כשדיברתי על דברים הרבה יותר גרועים מהבעיות הקטנות שלי.

חבר מהקורס נהרג לפני כמה ימים.

זה היה אחד הדברים שהכי קשה לעכל.

כמובן, כל הקורס נסענו לשם.. וזה ממש עצוב שהיינו צריכים להפגש דווקא בנסיבות האלה.

אין לי יותר מידי מה להרחיב.. מה כבר אפשר להגיד על דבר כזה?

הלם טוטאלי. פשוט ככה.

הרגשה כל כך מוזרה.. השיחת טלפון הזאת ביום שלישי בבוקר.

"****?"

"כן, מה קורה?"

"את שומעת... נכון אביחי..?"

"נו מה איתו?"

"אז... אתמול הוא עבר תאונה... לייד החרמון. הוא נהרג."

לאביחי היה אח חייל, שגם נהרג לפני 4 וחצי שנים. בפיגוע. כל כך אבסורד..

לא נקלט. אחד האנשים הראשונים שתקשרו איתי שם בכלל..

אני זוכרת, ביום השני או השלישי שלי שם {טירונות משולב עם קורס והכל..}

"היי..! את בת דודה של שירן לא?"

"כן...! מאיפה לך?.."

"אני מסתכל עליך כבר כמה זמן, את ממש דומה לה!! היא עובדת בחנות שאני משכיר בה סרטים!"

ובערך מאז השיחה זרמה, וכל פעם שראיתי אותו- איכשהו זה ממש שימח אותי. כי הוא היה בין האנשים הראשונים ששברו איתי שם את הקרח, כשהכי קשה לך במסגרת חדשה, וכשבא לבכות ולחזור הבייתה- כי כולך עדיין בהלם בקום שכזה.. הפרצוף שלו פשוט הזכיר לי כל פעם נחמדות מסויימת של אנשים. סבר פנים.

ולא, לא היינו ידידים הכי טובים בקורס או משהו כזה. דיברנו, העברנו שיחות.. והוא היה פשוט תמיד חביב כזה נורא. באמת שילד מקסים.

ועכשיו... לנסות לקלוט שהוא פשוט לא פה.. לא יודעת.

לא הולך.

לא נתפס..

לא יודעת.

אז כן, פתאום כל הדברים הקטנים האלה נראים כל כך לא שליליים. אפילו נראים טוב. כי אני יודעת שמתישהו, אני אסתכל על זה ואצחק. אני לומדת, ואלמד מזה עוד הרבה. אביחי לא ילמד כבר כלום מעבר למה שהוא למד עד עכשיו.

לא ישברו לו עוד את הלב.

ההורים שלו לא יכעסו עליו יותר.

הוא לא יריב יותר עם החבר הכי טוב שלו.

הוא לא ישבור איזו רגל או יד.

הוא לא יתאכזב מאנשים.

החום המטורף הזה של הקיץ לא יגרום לו לרצות להתייאש קצת באמצע איזו שמירה בשבת בבסיס.

הוא לא יבכה בלוויה של מישהו אחר.

הוא לא ירגיש מנוצל מתישהו.

הוא לא יחטוף דוח מאיזה מ"צ על הופעה מרושלת.

הוא לא יהיה חולה יותר.

אביחי ישאר בן 19... והוא לא יעשה יותר טעויות כדי ללמוד מהן.

ואתם יודעים מה?.. אחד הדברים שהוא אמר.. שהוא לא רוצה לשים את הסיכת יחידה. הוא לא הרגיש שהוא הרוויח אותה עדיין.

אני חושבת שרק העובדה שהוא אמר את זה.. הוכיחה כמה שהוא היה שווה אותה. לא?..

):

אביחי.. אני בטוחה שעד כמה שני לא רוצה.. אני אכיר עוד אנשים שלא ימשיכו את החיים שלהם אחריי.

תהיה בטוח שאני תמיד אזכור אותך לטובה... גם אם לא היינו כאלה קרובים. העלית לי חיוך על הפנים בכל פעם שראיתי אותך.

ואפילו עכשיו. רק שהוא טיפה עקום כזה. אתה יודע, בצד. מצטערת. אני אפילו לא יודעת על מה... ואני אפילו לא יודעת בשם מי.. סליחה.

Manula