גם אני הידרדרתי לבלוג.. אבוי.

נראה לי שזה הולך להיות ארוך. יחסית.

עבר כבר חודש ומשהו מאז הפוסט האחרון. קרו גם הרבה דברים. זה מוזר כזה.. כל כמה ימים רציתי לפרסם איזה משהו חדש, ואז באתי, וקראתי את הפוסט האחרון, ופשוט לא הייתי מסוגלת. ואני יודעת שזה ישמע ממש מוזר, אבל איכשהו הרגשתי שאם אני אכתוב משהו חדש, כאילו כל מה שהיה פה על אביחי יעלם. ולא רק מהבלוג.. בכלל מהתודעה. אומרים שאחרי מקרים כאלה צריך להמשיך בחיים כמו לפני.. אבל כשמנסים לעשות את זה- יש מן תחושה מסויימת של בגידה באותו בנאדם, כאילו שכחתי ממנו. אני לא אומרת שהפסקתי את כל החיים שלי באותו רגע. המשכתי אותם יופי, וכרגיל. רק שכל פעם שהיה לי קצת רע בגלל משהו קטן כזה או אחר, או כל פעם ששמחתי בגלל דבר מסויים, או שצחקתי בגלל איזו בדיחה שחורה.. תמיד בסוף היום זה הרגיש לי אשם. ואני לא יודעת להסביר אפילו למה. אני יודעת- שאין סיבה. אבל זה משהו שפשוט אני לא מסוגלת לשלוט בו. פשוט אין דרך נכונה להתנהג או להרגיש במצב כזה. פשוט לא לשכוח.

בכל מקרה, החלטתי שאני חיבת לעדכן קצת. לפחות ביום- יומיים האחרונים.

מחר יום האהבה, ט"ו באב, וויפי דיפי דו.

עוד דבר שממש חימם לי את הלב היה ידיד שלי הדתי.. הראה לי איזו כיפה שחברה שלו סרגה לו {נו אני בחורה, מה אתם רוצים האא?!}. באותה שנייה רק חשבתי כמה חמוד זה, וכמה שהאהבה שלהם באמת אמיתית. {נ.ב- הם שומרים נגיעה..} שהיא לא תלויה במה יקרה ביניהם בדייט הבא. ואיך שהקשר שלהם רק מתחזק יותר ויותר נפשית ורוחנית. ולא יודעת, גרם לי לחשוב קצת יותר על קשרים בכללי. למה כל דבר אצלנו- חייב להיות קשור במגע. כאילו, אם לא תקרה ה"נשיקה הראשונה" הזאת-לפחות- שומדבר לא יתקדם לשום מקום. לא שאני אומרת שזה דבר רע. אני חושבת שזה גם סוג של חסרון שאין את זה {ולאו דווקא מבחינת הנאה}. זה נחמד, וזה טוב שיש את זה מן הסתם. אבל עדיין, נקודה קטנה למחשבה.

ראיתי היום את הבנאדם הראשון שגרם לי לצאת מעניין ה"מרוחק" במשך השנתיים האחרונות. וגם אתמול. בהזדמנות, אני ארחיב גם בזה. בגדול- במשך החודשיים האחרונים מישהו חדש תפס מקום בחיים שלי. רק מה... שגם הוא איכשהו יודע להוציא ממני את המיץ. לילה טוענת שהמזל שלי עם כל מה שנוגע במין השני הוא פשוט לא משהו. כבר בת 19 וחצי- ואף בן אדם בחיי הרומנטיים (משהו) לא יכל לתת לי סיבה מספקת לבטוח בו. הוא עדיין תקוע באקסית שלו. הקודם רצה הכל פיזי. אחר ידע לשחק ברגשות שלי ולתקוע לי סכין ענקית בגב. אני לא אגיד שאני לגמרי מיואשת, {כי איכשהו, אחרי כל נקודת שפל שכזו- אני מרגישה סוג של אופוריה מסויימת- שיותר נמוך מזה אי אפשר לרדת- אז יהיה טוב.} אבל אני מתחילה להרגיש ממש על הסף.

בכלל, בגדול, נמאס לי לכתוב פה רק על רגעים שליליים בחיים שלי. זה בערך כל הפוסטים שלי בחודשים האחרונים. וזה לא שאין רגעים חיוביים יותר. ברור שיש... אני לא יושבת בבית כל לילה וחושבת על דרך חדשה לחתוך ורידים. אני גם מרגישה כאילו מיציתי פה קצת. אולי אני צריכה הפסקה קצת מהבלוג.. נראלי שרק עכשיו אני מבינה ממש את האנשים שהכרתי פה בשנתיים ומשהו האחרונות שלי כבלוגרית- שהודיעו שהם צריכים איזה ברייק.

תמיד בא לי להגיד הרבה יותר ממה שאני כותבת. לפני שאני מתחילה- יש לי כל כך הרבה בראש.. ואיכשהו- כשזה מגיע לכתב- זה מסתכם ב2 מילים- שמסיבה זו או אחרת- אני לא יכולה לפתח יותר. הכל יוצא יבש, כאילו נכתב בלית ברירה, ולא באמת אומר מה שאני רוצה שיגיד. ויש הרבה. יש מקום חדש בצבא. יש אנשים חדשים בחיים. יש בלוגרים שמתחילים לצוץ להם פתאום בחיי המציאות שלי- ולא רק פה בישרא. אבל הכל יוצא מגעיל.

בקיצור, אני לא רוצה להפוך את הבלוג הזה ליותר קודר ממה שהוא כבר הפך להיות בגלל כל הקטעים האחרונים שכתבתי. אני לוקחת לי קצת אוויר לנשימה. -והפעם, לא בישביל להכנס אליו כל כמה ימים, להתחיל לכתוב - ולהתחרט. להפסיק. בידיעה- שזו הכוונה. המטרה?.. לבוא ולכתוב את הפוסט הבא- אם יהיה- במצב רוח ממש טוב. שיהיה קצת יותר שמח. מספיק כבר עם כל הפוסטי צומי האלה- נשבר לי.

אני אוהבת אתכם המונים, אתם יודעים. אבל אולי גמאני צריכה קצת מקום לנשום.

אפרת גוש- טוב לבד.