כינוי:
Manula בת: 37
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 קצת אוויר.. זה מה צריך.
נראה לי שזה הולך להיות ארוך. יחסית.
עבר כבר חודש ומשהו מאז הפוסט האחרון. קרו גם הרבה דברים. זה מוזר כזה.. כל כמה ימים רציתי לפרסם איזה משהו חדש, ואז באתי, וקראתי את הפוסט האחרון, ופשוט לא הייתי מסוגלת. ואני יודעת שזה ישמע ממש מוזר, אבל איכשהו הרגשתי שאם אני אכתוב משהו חדש, כאילו כל מה שהיה פה על אביחי יעלם. ולא רק מהבלוג.. בכלל מהתודעה. אומרים שאחרי מקרים כאלה צריך להמשיך בחיים כמו לפני.. אבל כשמנסים לעשות את זה- יש מן תחושה מסויימת של בגידה באותו בנאדם, כאילו שכחתי ממנו. אני לא אומרת שהפסקתי את כל החיים שלי באותו רגע. המשכתי אותם יופי, וכרגיל. רק שכל פעם שהיה לי קצת רע בגלל משהו קטן כזה או אחר, או כל פעם ששמחתי בגלל דבר מסויים, או שצחקתי בגלל איזו בדיחה שחורה.. תמיד בסוף היום זה הרגיש לי אשם. ואני לא יודעת להסביר אפילו למה. אני יודעת- שאין סיבה. אבל זה משהו שפשוט אני לא מסוגלת לשלוט בו. פשוט אין דרך נכונה להתנהג או להרגיש במצב כזה. פשוט לא לשכוח.
בכל מקרה, החלטתי שאני חיבת לעדכן קצת. לפחות ביום- יומיים האחרונים.
מחר יום האהבה, ט"ו באב, וויפי דיפי דו.
כל הקניונים הפכו להיות דביקים מרוב סוכריות ושוקולדים בצורת לבבות. אני חטפתי קצת בחילה, מהריח של השוקולד שנמס על הדוכנים ומהמפלצת הירוקה הזאת שיושבת לי על הכתף ומסננת כל מיני קללות בין השיניים. { AKA קנאה}
רני ממש שעשע אותי היום כשעברנו לחפש איזו מתנה לחברה שלו בקניון והתגובה שלו לכל ה love festival הזה הסתכמה ב "איכס" לאחר הצצה קלה בקומה הראשונה בעזריאלי. אך, עם זאת, ממש גרם לי לחייך כשהיה לו דיי חשוב למצוא לה משהו חמוד שהיא תאהב. למרות הכל- וכמה שתתכחש- גם אתה סוג של דביק. אבל זה מקסים (;
עוד דבר שממש חימם לי את הלב היה ידיד שלי הדתי.. הראה לי איזו כיפה שחברה שלו סרגה לו {נו אני בחורה, מה אתם רוצים האא?!}. באותה שנייה רק חשבתי כמה חמוד זה, וכמה שהאהבה שלהם באמת אמיתית. {נ.ב- הם שומרים נגיעה..} שהיא לא תלויה במה יקרה ביניהם בדייט הבא. ואיך שהקשר שלהם רק מתחזק יותר ויותר נפשית ורוחנית. ולא יודעת, גרם לי לחשוב קצת יותר על קשרים בכללי. למה כל דבר אצלנו- חייב להיות קשור במגע. כאילו, אם לא תקרה ה"נשיקה הראשונה" הזאת-לפחות- שומדבר לא יתקדם לשום מקום. לא שאני אומרת שזה דבר רע. אני חושבת שזה גם סוג של חסרון שאין את זה {ולאו דווקא מבחינת הנאה}. זה נחמד, וזה טוב שיש את זה מן הסתם. אבל עדיין, נקודה קטנה למחשבה.
ראיתי היום את הבנאדם הראשון שגרם לי לצאת מעניין ה"מרוחק" במשך השנתיים האחרונות. וגם אתמול. בהזדמנות, אני ארחיב גם בזה. בגדול- במשך החודשיים האחרונים מישהו חדש תפס מקום בחיים שלי. רק מה... שגם הוא איכשהו יודע להוציא ממני את המיץ. לילה טוענת שהמזל שלי עם כל מה שנוגע במין השני הוא פשוט לא משהו. כבר בת 19 וחצי- ואף בן אדם בחיי הרומנטיים (משהו) לא יכל לתת לי סיבה מספקת לבטוח בו. הוא עדיין תקוע באקסית שלו. הקודם רצה הכל פיזי. אחר ידע לשחק ברגשות שלי ולתקוע לי סכין ענקית בגב. אני לא אגיד שאני לגמרי מיואשת, {כי איכשהו, אחרי כל נקודת שפל שכזו- אני מרגישה סוג של אופוריה מסויימת- שיותר נמוך מזה אי אפשר לרדת- אז יהיה טוב.} אבל אני מתחילה להרגיש ממש על הסף.
בכלל, בגדול, נמאס לי לכתוב פה רק על רגעים שליליים בחיים שלי. זה בערך כל הפוסטים שלי בחודשים האחרונים. וזה לא שאין רגעים חיוביים יותר. ברור שיש... אני לא יושבת בבית כל לילה וחושבת על דרך חדשה לחתוך ורידים. אני גם מרגישה כאילו מיציתי פה קצת. אולי אני צריכה הפסקה קצת מהבלוג.. נראלי שרק עכשיו אני מבינה ממש את האנשים שהכרתי פה בשנתיים ומשהו האחרונות שלי כבלוגרית- שהודיעו שהם צריכים איזה ברייק.
תמיד בא לי להגיד הרבה יותר ממה שאני כותבת. לפני שאני מתחילה- יש לי כל כך הרבה בראש.. ואיכשהו- כשזה מגיע לכתב- זה מסתכם ב2 מילים- שמסיבה זו או אחרת- אני לא יכולה לפתח יותר. הכל יוצא יבש, כאילו נכתב בלית ברירה, ולא באמת אומר מה שאני רוצה שיגיד. ויש הרבה. יש מקום חדש בצבא. יש אנשים חדשים בחיים. יש בלוגרים שמתחילים לצוץ להם פתאום בחיי המציאות שלי- ולא רק פה בישרא. אבל הכל יוצא מגעיל.
בקיצור, אני לא רוצה להפוך את הבלוג הזה ליותר קודר ממה שהוא כבר הפך להיות בגלל כל הקטעים האחרונים שכתבתי. אני לוקחת לי קצת אוויר לנשימה. -והפעם, לא בישביל להכנס אליו כל כמה ימים, להתחיל לכתוב - ולהתחרט. להפסיק. בידיעה- שזו הכוונה. המטרה?.. לבוא ולכתוב את הפוסט הבא- אם יהיה- במצב רוח ממש טוב. שיהיה קצת יותר שמח. מספיק כבר עם כל הפוסטי צומי האלה- נשבר לי.
אני אוהבת אתכם המונים, אתם יודעים. אבל אולי גמאני צריכה קצת מקום לנשום.
אפרת גוש- טוב לבד.
טוב לבד
כבר שבוע אף אחד
לא מתקשר אלי
אולי סוף סוף אולי
יהיה לי זמן לחזור לאט
על דברים שקצת הזנחתי
קצת
בית ריק
וכל דבר שמתחשק
לי לעשות אפשר
עכשיו הכל מותר
ולחשוב שרק לפני שעה
עוד היה כל כך נורא
פתאום
זה בא
רגע עם עצמי
להבין אולי
טוב לי בחיי
לאהוב אותי
לקבל אלי
את כל אמונותי
טוב לבד
כבר שמונה ימים כמעט
איש לא נוגע בי
גיליתי שנחמד
רק לשלוח יד ובלי לחשוב
להרגיש ולאהוב
זה טוב
זה טוב
רגע עם עצמי
להבין אולי
טוב לי בחיי
לאהוב אותי
לקבל אלי
את כל אמונותי
ודי
לבדי
לבדי
וזה טוב
רגע עם עצמי...
Manula
:-)
נ.ב
אפלמן, יקירי, מזל טוב. אוהבת.
| |
 את מי את משקה דמעות...?
אני לא יודעת מתי הייתה הפעם האחרונה שהרגשתי כל כך לבד, וכל כך חסרת סיכוי.
פוסט אימו קצר, סורי.. אני מניחה שזה המקום היחיד שאני פורקת את הרגשות האלה.
באמת שיש לי אנשים מקסימים בחיים. באמת באמת. אני מעריכה המון אנשים.
היום חברה שלי שאלה אותי.. למה אני סומכת על אנשים כל כך מהר ובעיניים עצומות.. לא יודעת האמת. יש לי את הנטייה לחשוב שאדם מטבעו הוא אדם טוב... ואני פשוט כזאת. מתאהבת באופי של אנשים- חברים-חברות ממש מהר. וכן, גם סומכת עליהם מהר. אולי אף פעם האכזבה הזאת מאנשים תפסיק להפתיע אותי.
קשה לי להאמין שאנשים כל כך קרובים אליי יעשו לי כל כך רע. במתכוון- או לא.. אני כבר לא יודעת. איך המצב רוח שלי יכול להתהפך 180 מעלות..
ואיכשהו.. דווקא מי שאני ממש צריכה עכשיו לא פה.
ואני מרגישה שאני מתרחקת מבנאדם שהוא בערך אחד האנשים הכי יקרים לי בעולם.. אחרי שנשבעתי שאני לא אתן לזה לקרות.
חבר קרוב אמר לי {ואני מצטטת, לא בדיוק מושלם..}- "את לא חושבת שאת קצת לא ברמה שלו..?"
ובערך הרס לי מצב רוח ממש טוב שהיה לי.
אני לא מצפה לכלום, למדתי כבר לא לעשות את זה.
אבל קצת הרגשה טובה אף פעם לא הזיקה לאף אחד... במיוחד לא כזאת. במיוחד בהתחשב בעובדת ההיסטוריה שלי בנושא הזה.
אז הנה בא בנאדם.. שדווקא ציפיתי שהכי יעודד אותי במקרה- ופשוט עשה את ההפך הגמור והרס לי את היום- הממש טוב שהיה לי. ואת היום שאחרי.
ואיך שלפעמים "לצאת, לשתות ולשכוח מהכל" יכול להראות כפתרון ממש טוב.. האלכוהול הזה רק מחזק כל תחושה מסויימת של בדידות, וגורם לך לעשות שטויות שבכלל לא רצית.
אז היום אני אצא.
ואעשה חיים.
ולא בשביל האלכוהול.
ולא בשביל לעשות דברים שאחר כך אני אתחרט עליהם.
בשביל לצאת, ולהנות באמת.
בשביל להיות עם חברים שלי- ולא בשביל לשכוח דברים.
בשביל שלשם שינוי- אני ארגיש חופשיה- ולא כאילו אני צריכה להוכיח את עצמי למישהו. ושאיכשהו בסוף גם הבעיות הקטנות האלה שלי יסתדרו.. כי היי, יש דברים הרבה יותר גרועים בחיים.
אז כן, זה היה פוסט אימו.
כנראה שאני מפרסמת פה רק כאלה..
למרות שיש לי כל כך הרבה מה להגיד.. אבל אני מוצאת את עצמי כותבת פה רק שאני על סף שבירה..|:
יהיה טוב. (:
Manula
| |
התחדשנו- ההמשך. (:
והנה התחדשתי . (:
נעשה בשלבים .. אבל אצלי הכל זה לאט לאט. כמו הציפיה לגיוס.
לפני כמה זמן הבלוג עוצב מחדש . היום, כשישבתי וגיליתי שיש לי הרבה כלום לעשות.. החלטתי לרענן קצת את הרשימות {ואפילו להוסיף אחת חדשה}. הן עדיין לא גמורות לגמרי- אבל אני עצלנית משהו ככה שבטח אניאמשוך לזה עוד חודש.
סיימתי עם הפסיכו לפני שבוע , והיה נחמד האמת. היה לנו אחר כך מפגש של כל האנשים מכיתת הפסיכו שלי.. אוף אני מתגעגעת אליהם. נקשרתי קצת לדפוקים האלה. עד שהתחלתי להתרגל לכל העניין של לראות אותם כמעט כל יום בכיתה ולהריץ קטעים עם המורה {החמוד ++} שלנו... זה נגמר. בלעחס. אני משתדלת לשמור איתם על קשר גם עכשיו..
אחי טס שוב לצרפת ... לעוד עונת סקי. הפעם הוא יעבוד בתור ברמן באותו בית מלון. הייתי אמורה לטוס איתו.. ואז ביטלו לי. ואז התקשרו להודיע שאני כן טסה. וביטלו שוב. בקיצור, השתגעתי.. אז אני לא אעשה כסף ביורויים השנה. שיהיה.
בת דודה שלי נשארת אצלנו ... אחרי תאקל רציני עם ההורים. אני לא אפתח את הסיפור, אני רק יכולה להגיד שזה באמת נשמע כאילו יצא מסרט... אני רק מקווה ששהם ישלימו והבת דודה שלי תתעשת ותחזור הבייתה.
יחד עם הכל חידשתי גם את עצמי . צבעתי את השיער שוב {לא בדיוק לצבע שרציתי, אבל מילא}, הסתפרתי {דיי הרבה} ואפילו עשיתי פן. אני בנאדם חדש.
מצחיק , בדיוק לפני שבוע כתבתי מכתב.. {אחרי שקיבלתי את הרעיון מאותו ידיד מהפוסט הקודם} והתלבטתי אם לפרסם או לא. כשנכנסתי לישרא וראיתי שהנושא החם הוא המכתב שלא נשלח החלטתי לפרסם חלקים ממנו. יש דברים, שאני עדיין מעדיפה לשמור לעצמי.
גם זה סוג מסויים של חידוש עצמי הייתי אומרת ...
אני לא מאמינה שאני עושה את זה . פשוט שמצאתי את עצמי עם כל כך הרבה מחשבות. כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד לך.. ואני יודעת שאני לא אגיד. ומצד אחד... אני מרגישה שאם אני לא אגיד אני בחיים לא אוכל להמשיך הלאה. אז מישהו נותן לי את הרעיון של לכתוב לך מכתב. אני יודעת שלא תקרא אותו, אני יודעת שאני כותבת לעצמי. אבל זה יותר מידי דברים שיושבים לי בראש. יותר נכון.. יותר מידי דברים שיושבים לי בלב. וכשחושבים על זה, אני אפילו לא יודעת להעלות אותם על כתב בצורה מסודרת. איך אני אמורה להסביר לך מה גרמת לי להרגיש? איך אני אמורה להסביר את ההרגשה הזאת.. בפעם הראשונה שנישקתי אותך? בחיים לא הרגשתי ככה. למרות שזו הייתה הנשיקה הראשונה שלך, היא הייתה הנשיקה הכי מדהימה שהייתה לי. מכל הנשיקות שהיו לי. מכל הבנים שהיו איתי... אתה היית-
אתה היית שווה את כל האומץ שאזרתי בישביל לעשות את זה .. מיזמתי.! אתה מבין? אתה בכלל מסוגל להבין את זה? אני.. הבן אדם הכי חסר ביטחון בכל מה שנוגע למין השני. ואותך הרגשתי שאני יכולה לנשק. כי זה אתה. וכי דיברת איתי כמו שאף אחד אחר לא דיבר. כי אתה חכם כזה, וכי הצחקת אותי. וכי נתת לי להרגיש טוב עם עצמי- ולא בגלל שאמרת לי "איזה יפה את" או "את נראית כל כך טוב" כמו שבנים אחרים היו עושים. הקסמת אותי בדרך שונה. גיליתי שמצאת חן בעיני בגלל האופי שלך. בכלל, העניין שלי בך התחיל מהשיחות האלה.. הרי אפילו לא ראיתי אותך. סתם הקלדנו לנו שיחות נפש אל תוך הלילה. כנראה שזה מה שעשה את זה ליותר חזק.. שמההתחלה זה היה בגלל ה"בפנוכו" שלך. ואז... כשראיתי אותך, כבר נראית לי כל כך יפה. לא היה איכפת לי מה שחברים שלי אמרו. הרי אתה כזה מקסים. "הוא? זה.. הוא?" "בישבילו השתגעת כל כך? הוא כל כך לא ברמה שלך.." לא שהם התנשאו-
שאני יודעת שחברים שלי רוצים את הכי טוב בישבילי .. כעסתי עליהם. כעסתי... איך לעזאזל הם שופטים אותך, הם בכלל לא מכירים אותך. הם לא יודעים.. הם לא יודעים איך גרמת לי להרגיש. בדיעבד.. בדיעבד הם צדקו. לא יודעת, אולי הם ראו משהו שאני לא ראיתי. הייתי מסונוורת ממך הרי. כל מילה שהוצאת מהפה נשמעה כמו שיר, מולחן בדיוק בצורה שאני אוהבת.. שלא רציתי שיגמר. מכיר את זה? שיש את השירים האלה.. שאתה ממש אוהב, ולא רוצה שיגמרו? ככה היה כל רגע איתך. לא רציתי שייגמר. כל נשיקה שלך.. אותן נשיקות שכבר אתה יזמת. שאתה באת, ונישקת אותי... הרגשתי על העננים. וממש- כאילו שהם עשויים מצמר גפן מתוק כזה, ואני פשוט יושבת למעלה.. בנישה המאושרת שלי ומשקיפה על כולם. כי הכל מסביבי היה ורוד, ומתוק- כמו השפתיים שלך, באותו יום ששתית קולה- ואתה הייתי איתי, בצורה הכי קרובה שידעתי.. לא הייתי צריכה יותר מזה. {ובאותו שבוע, אגב, לא הפסקתי לשתות קולה. אמא הייתה בשוק ממני.. אתה יודע בכלל שקולה זה המשקה שאני הכי מתעבת? אבל הטעם שלו הזכיר לי את השפתיים שלך. הגדולות והיפות כל כך.. כשהן עוטפות את שלי, ומשאירות עקבות קטנות של מתיקות תעשייתית כזאת עם קפאין ברמה ממכרת.. אבל זה לא היה הקפאין שמיכר אותי. זה היית אתה.} והייתי מוכנה לתת לך הכל. גם כשבשלב מסויים הבנתי שאתה לא מחפש משהו קבוע ורציני. לא היה איכפת לי.. רציתי להיות קרובה אלייך בכל דרך אפשרית. איכשהו חשבתי.. שאולי ככה אני אצליח להשיג אותך. שאולי תבין, שאני הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך.. ותרצה אותי גם, באותה צורה.
לגעת בי .. בכל מקום. ואהבתי את זה, באיזשהו מקום. זה היה מגע פיזי, שתמיד יכול להיות מהנה. וזה היית אתה. אותו אחד שגרם לי להרגיש כל כך .. כל כך! אני לא יכולה להגיד שהיית אגואיסט בכל זה. כי דאגת שאני אהנה מכל זה גם. ידעתי שזה היה לך חשוב. אני לא יודעת אם ידעת עד כמה מה שאני מרגישה אלייך היה חזק. אבל רצית את זה כנראה פיזי.. וזהו. המשכנו בשיחות המדהימות האלה אל תוך הלילה. ובכל רגע הרגשתי שאני נקשרת אלייך יותר. ידעתי שאתה לא מחפש שום דבר רציני.. אבל המשכתי-
הנשיקה באותו ערב בפאב .. הייתה כל כך משחררת וכל כך מדהימה- ועם זאת- מכאיבה ברמות שאתה לא תתאר.
כל מה שייחלתי לו באותם רגעים היה פשוט להרגיש את היד שלך .. מלטפת לי את הפנים. לא פעם אחת... אפילו לא פעם אחת. אולי זה היה צריך להדליק אצלי נורה אדומה. אני מניחה שזה הדליק. אני פשוט התעלמתי.. כמו שעשיתי במשך שנה שלמה. התעלמתי.
לפני פחות מחודש החלטתי שאני מפסיקה להתעלם . רק אז.. רק באותו רגע שהבנתי שאני חייבת להוציא אותך מהחיים שלי הבנתי שבעצם.. בעצם אני אוהבת אותך. כל כך אוהבת אותך. אחרת.. למה לי להשתרך אחרייך במשך שנה שלמה? למה כל נגיעה שלך נותנת לי הרגשה כל כך טובה, ובו זמנית... כל כך רעה? אתה מדהים אותי. אני אוהבת אותך כל כך.. ועד כמה שאני רוצה שתהיה חלק מהחיים שלי אני לא יכולה לתת לך להיות חלק מהחיים שלי ככה. כי עד כמה שאני אוהבת אותך.. אני אוהבת אותי יותר. יותר. אתה מבין את זה? יותר. ואני יודעת שקשה לי עכשיו. הרי אני חושבת עלייך כל יום.. ואפילו התגייסת ולא ראיתי אותך לפני זה. איך אתה נראה במדים ועם גלאח?... בטח מכוער lol. אבל אני בטוחה שאני אוהב את זה.
אני אף פעם לא ידעתי אם אני צריכה להאשים אותך . אם ידעת, או לא.. אני בטוחה שלא היית עיוור. אבל אני לא רציתי למצוא אשמים. כי בתאכלס.. אני ידעתי טוב מאוד מה אתה מרגיש..רק שאיכשהו קיוויתי לשנות את זה.
אז זה קשה . כי דווקא שהבנתי שאני אוהבת.. סוף סוף אוהבת! אז זה נשבר. מה? הלב שלי. שבור לחתיכות קטנות על הרצפה.. כי דאגתי לזה במשך שנה שלמה. אבל אני אתגבר. כי ללב יש נטייה להתאחות יפה. ועד כמה שאתה מהפנט אותי באפילו רק מבט שלך.. או רק מחשבה שלי עלייך.. אני יודעת שיש מישהו אחר, שירצה את מה שאני רוצה. שיאהב אותי.. ואני אוהב אותו. כמו שאהבתי אותך, אולי אפילו יותר. והאהבה שלי אלייך, לאט לאט תתנדף. אני יודעת שתמיד, לא משנה מה תהיה חשוב לי. ובעצם תמיד אני אוהב אותך- בצורה כלשהי, ופינה קטנה בלב.. תמיד תהיה לי בישבילך. אהבה ראשונה, לא?
וסתם , כי נדבקתי לשיר בזמן האחרון:
Nelly Furtado- Say it Right
In the day, In the night
Say it right, Say it all
You either got it or you don't
You either stand or you fall
When your will is broken
When it slips from your hand
When there's no time for joking
Theres a hole in the plan
Oh, you dont mean nothing at all to me
No, you don't mean nothing at all to me
But, you got what it takes to set me free
Oh you could mean everything to me
I can't say that I’m not lost and at fault
I can't say that I don’t love the light and dark
I can't say that I don’t know that I am alive
And all of what I feel I could show
You tonight you tonight
Oh, you dont mean nothing at all to me
No, you don't mean nothing at all to me
but, you've got what it takes to set me free
Oh you could be the everything to me
From my hands i could give you, something that i made
from my mouth i could sing you another brick that I laid
from my body i can show you a place god knows (Only god knows)
If you know the place is holy, do you really want to go?
Manula {בהתחדשות!}
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
