לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

גם אני הידרדרתי לבלוג.. אבוי.


And even left alone one day, aint gonna change, it's not my world.. Before me there's a road i know, the one i chose, myself to go...

כינוי:  Manula

בת: 37



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

קצת אוויר.. זה מה צריך.


נראה לי שזה הולך להיות ארוך. יחסית.

 

עבר כבר חודש ומשהו מאז הפוסט האחרון. קרו גם הרבה דברים. זה מוזר כזה.. כל כמה ימים רציתי לפרסם איזה משהו חדש, ואז באתי, וקראתי את הפוסט האחרון, ופשוט לא הייתי מסוגלת. ואני יודעת שזה ישמע ממש מוזר, אבל איכשהו הרגשתי שאם אני אכתוב משהו חדש, כאילו כל מה שהיה פה על אביחי יעלם. ולא רק מהבלוג.. בכלל מהתודעה. אומרים שאחרי מקרים כאלה צריך להמשיך בחיים כמו לפני.. אבל כשמנסים לעשות את זה- יש מן תחושה מסויימת של בגידה באותו בנאדם, כאילו שכחתי ממנו. אני לא אומרת שהפסקתי את כל החיים שלי באותו רגע. המשכתי אותם יופי, וכרגיל. רק שכל פעם שהיה לי קצת רע בגלל משהו קטן כזה או אחר, או כל פעם ששמחתי בגלל דבר מסויים, או שצחקתי בגלל איזו בדיחה שחורה.. תמיד בסוף היום זה הרגיש לי אשם. ואני לא יודעת להסביר אפילו למה. אני יודעת- שאין סיבה. אבל זה משהו שפשוט אני לא מסוגלת לשלוט בו. פשוט אין דרך נכונה להתנהג או להרגיש במצב כזה. פשוט לא לשכוח.

 

בכל מקרה, החלטתי שאני חיבת לעדכן קצת. לפחות ביום- יומיים האחרונים.

מחר יום האהבה, ט"ו באב, וויפי דיפי דו.

כל הקניונים הפכו להיות דביקים מרוב סוכריות ושוקולדים בצורת לבבות. אני חטפתי קצת בחילה, מהריח של השוקולד שנמס על הדוכנים ומהמפלצת הירוקה הזאת שיושבת לי על הכתף ומסננת כל מיני קללות בין השיניים. {AKA קנאה}

רני ממש שעשע אותי היום כשעברנו לחפש איזו מתנה לחברה שלו בקניון והתגובה שלו לכל ה love festival הזה הסתכמה ב "איכס" לאחר הצצה קלה בקומה הראשונה בעזריאלי. אך, עם זאת, ממש גרם לי לחייך כשהיה לו דיי חשוב למצוא לה משהו חמוד שהיא תאהב. למרות הכל- וכמה שתתכחש- גם אתה סוג של דביק. אבל זה מקסים (;

עוד דבר שממש חימם לי את הלב היה ידיד שלי הדתי.. הראה לי איזו כיפה שחברה שלו סרגה לו {נו אני בחורה, מה אתם רוצים האא?!}. באותה שנייה רק חשבתי כמה חמוד זה, וכמה שהאהבה שלהם באמת אמיתית. {נ.ב- הם שומרים נגיעה..} שהיא לא תלויה במה יקרה ביניהם בדייט הבא. ואיך שהקשר שלהם רק מתחזק יותר ויותר נפשית ורוחנית. ולא יודעת, גרם לי לחשוב קצת יותר על קשרים בכללי. למה כל דבר אצלנו- חייב להיות קשור במגע. כאילו, אם לא תקרה ה"נשיקה הראשונה" הזאת-לפחות- שומדבר לא יתקדם לשום מקום. לא שאני אומרת שזה דבר רע. אני חושבת שזה גם סוג של חסרון שאין את זה {ולאו דווקא מבחינת הנאה}. זה נחמד, וזה טוב שיש את זה מן הסתם. אבל עדיין, נקודה קטנה למחשבה.

ראיתי היום את הבנאדם הראשון שגרם לי לצאת מעניין ה"מרוחק" במשך השנתיים האחרונות. וגם אתמול. בהזדמנות, אני ארחיב גם בזה. בגדול- במשך החודשיים האחרונים מישהו חדש תפס מקום בחיים שלי. רק מה... שגם הוא איכשהו יודע להוציא ממני את המיץ. לילה טוענת שהמזל שלי עם כל מה שנוגע במין השני הוא פשוט לא משהו. כבר בת 19 וחצי- ואף בן אדם בחיי הרומנטיים (משהו) לא יכל לתת לי סיבה מספקת לבטוח בו. הוא עדיין תקוע באקסית שלו. הקודם רצה הכל פיזי. אחר ידע לשחק ברגשות שלי ולתקוע לי סכין ענקית בגב. אני לא אגיד שאני לגמרי מיואשת, {כי איכשהו, אחרי כל נקודת שפל שכזו- אני מרגישה סוג של אופוריה מסויימת- שיותר נמוך מזה אי אפשר לרדת- אז יהיה טוב.} אבל אני מתחילה להרגיש ממש על הסף.

 

בכלל, בגדול, נמאס לי לכתוב פה רק על רגעים שליליים בחיים שלי. זה בערך כל הפוסטים שלי בחודשים האחרונים. וזה לא שאין רגעים חיוביים יותר. ברור שיש... אני לא יושבת בבית כל לילה וחושבת על דרך חדשה לחתוך ורידים. אני גם מרגישה כאילו מיציתי פה קצת. אולי אני צריכה הפסקה קצת מהבלוג.. נראלי שרק עכשיו אני מבינה ממש את האנשים שהכרתי פה בשנתיים ומשהו האחרונות שלי כבלוגרית- שהודיעו שהם צריכים איזה ברייק.

תמיד בא לי להגיד הרבה יותר ממה שאני כותבת. לפני שאני מתחילה- יש לי כל כך הרבה בראש.. ואיכשהו- כשזה מגיע לכתב- זה מסתכם ב2 מילים- שמסיבה זו או אחרת- אני לא יכולה לפתח יותר. הכל יוצא יבש, כאילו נכתב בלית ברירה, ולא באמת אומר מה שאני רוצה שיגיד. ויש הרבה. יש מקום חדש בצבא. יש אנשים חדשים בחיים. יש בלוגרים שמתחילים לצוץ להם פתאום בחיי המציאות שלי- ולא רק פה בישרא. אבל הכל יוצא מגעיל.

בקיצור, אני לא רוצה להפוך את הבלוג הזה ליותר קודר ממה שהוא כבר הפך להיות בגלל כל הקטעים האחרונים שכתבתי. אני לוקחת לי קצת אוויר לנשימה. -והפעם, לא בישביל להכנס אליו כל כמה ימים, להתחיל לכתוב - ולהתחרט. להפסיק. בידיעה- שזו הכוונה. המטרה?.. לבוא ולכתוב את הפוסט הבא- אם יהיה- במצב רוח ממש טוב. שיהיה קצת יותר שמח. מספיק כבר עם כל הפוסטי צומי האלה- נשבר לי.

אני אוהבת אתכם המונים, אתם יודעים. אבל אולי גמאני צריכה קצת מקום לנשום.

 

אפרת גוש- טוב לבד.

 

טוב לבד
כבר שבוע אף אחד
לא מתקשר אלי
אולי סוף סוף אולי
יהיה לי זמן לחזור לאט
על דברים שקצת הזנחתי
קצת

בית ריק
וכל דבר שמתחשק
לי לעשות אפשר
עכשיו הכל מותר
ולחשוב שרק לפני שעה
עוד היה כל כך נורא
פתאום
זה בא

רגע עם עצמי
להבין אולי
טוב לי בחיי
לאהוב אותי
לקבל אלי
את כל אמונותי

טוב לבד
כבר שמונה ימים כמעט
איש לא נוגע בי
גיליתי שנחמד
רק לשלוח יד ובלי לחשוב
להרגיש ולאהוב
זה טוב
זה טוב

רגע עם עצמי
להבין אולי
טוב לי בחיי
לאהוב אותי
לקבל אלי
את כל אמונותי
ודי

לבדי
לבדי
וזה טוב

רגע עם עצמי...

 

Manula

:-)

 

נ.ב

אפלמן, יקירי, מזל טוב. אוהבת.

נכתב על ידי Manula , 30/7/2007 00:19   בקטגוריות אז מה היה לנו?, אמביוולנטיות משו., שעות לילה מאוחרות והזויות., אהבה ויחסים, שחרור קיטור, אופטימי  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



I'm just a lil star...(:


אוקיי מוזר.

חודשיים שלא הייתי פה.

כל כך הרבה דברים שהשתנו בחודשיים האלה... החיים שלי, בעיקר.

התחיילתי לי. {וכל שאר החברים גם.} מסלול ייעודי קצונה, אם אומר למישהו משהו. כבר חודש וחצי שאני ישנה באוהלים.. אבל זה ממש נחמד לי האמת. יש לי אחלה קורס {מבחינת אנשים, פחות או יותר}, אחלה צוות- הכי קטן, דינאמי וכיפי.. {מדהימים אחד אחד} ובנות ממש טובות באוהל. החשש העיקרי שלי לפני הצבא היה האנשים שאני אפול עליהם, ואני יכולה לומר שזכיתי. הקורס הזה דיי אינטנסיבי מצד אחד, מצד שני לא. ז"א, שיש ימים שלא יהיה לי זמן לנשום מרוב החומר והחומר והחומר ללמוד.. ויש ימים שסתם ימשכו אותי בזמן ל.ע- כי אין להם מה לעשות {ל.ע- לימוד עצמי}

גם אני נשברתי בהתחלה, כמו כולם. עברתי איזה 3 אוהלים אחרי שירד עליי גשם בלילה, ואחרי שבפעמים אחרות ירד לי גשם על התיק והרטיב לי את כל הדברים. כל מיני חוויות כאלה שגורמות לך לבכות ולרצות כבר הבייתה... אבל עכשיו, עכשיו זה דיי משעשע כשחושבים על זה- ואני שמחה שזה קרה כי אחרת- לא הייתה נופלת באוהל שאני נמצאת בו עכשיו.

הצוות שלי הוא הצוות הכי קטן בקורס {10 אנשים מתוך 120} וזה כעקרון בגלל שאנחנו לומדים משהו שונה משאר הקורס {עזבו, אני לא נכנסת למה זה עכשיו.}- כולל החומר של הקורס פחות או יותר. {וזה למה?... כי אני גאון...!} ויש לי צוות מדהים. כולם מהמרכז {גם בקורס כמעט כולם.} ואני היחידה שנחשבת צפונית.. {זה נחמד- להיות קצת מיוחדת חחחח.}. יש לי בו אחת שהיא שמאלנית אתאיסטית, עוד דתי לאומי, רוסי ממש ממש גבוה וציני, רזונת אחת{שלמראית עין בלבד..!!} שקטה כזאת- אבל ממש לא.. , איזה טחון מרמת אביב, אחת שחופרת יותר מידי, קטנה קטנה ילדה של אמא, מישהי שכבר עשתה הכל בחיים, ברבי- שהיא התגלמות המושלמות.. והברביות בעצם.... ואני. שנחשבת הדפוקה בכל הצוות. {והצפונית, אז בכלל}

הקורס דיי כיפי.. התחום שלי ממש מעניין וכולל הרבה מתמטיקה אפילו.

אנחנו ישנים באוהלים, שעד כמה שיראה לכם מוזר אני ממש אוהבת את זה ולא רוצה שיעבירו אותנו לחדרים- הכל שם כל כך נוח ומרווח- לא כמו בחדר של מטר על מטר עם מאתיים בנות. אז נרטבו לי קצת הדברים פעם, ואפילו קמתי רטובה פעם אחרת- אבל בסך הכל איפושהו זו חוויה, וזיכרון מצחיק כזה- ועכשיו אני כבר יודעת איך "להתמודד" עם כל זה בלי להדפק ולשרוד יופי באוהל.

גם נשק יש עליינו כל הזמן.. שזה חביב כשלעצמו {לא!}.. אבל קצת גורם להיות יותר אחראים על הדברים שלנו- ככה שיש יתרון גם ב3 קילוגרמים המעיקים האלה על הכתפיים שלי.

בכלליות מאז הגיוס אין לי הרבה זמן לנשום כשאני מגיעה הבייתה. אני יוצאת רק ימי שישי, וגם זה לא תמיד- כי צריך לסגור פה ושם. הייתי בשבוע משימה, שהיה מטורף משהו- ואסור לי להרחיב כי מתברר שזה סודי או משהו בסגנון.. בכולופן- כשאני כבר חוזרת הבייתה, תמיד יוצא שאני ישנה פחות ממה שאני ישנה בבסיס- בגלל שפשוט מנסים להספיק כל כך הרבה ביומיים האלה בבית.. והעיקר מתרכז בלראות את כולם.

קיצרו לי את הקורס- ובסוף אני מסיימת רק בעוד 4 שבועות. {קורס= חלק א' במסלול... לא, מן הסתם אני עדיין לא הבעלים הגאים [?] של ארון..} ומתחילה את ההסמכה. למזלי ההסמכה שלי היא יומיות- ואני דיי מרוצה מכל הנושא. יגידו כולם מה שהם רוצים על יומיות.. אני רק יודעת שבישביל לישון ולהתקלח בבית שווה לי. אחרי ההסמכה נשארים עוד שלושה שלבים בדרך להיותי פרפר. (: סך הכל?.. מסלול של שנה ומשהו. יותר ארוך משאר המסלולים של הייעודי.. אבל שווה את זה אני מקווה.

 

בינתיים החיים שלי נשארו פחות או יותר אותו דבר.

אותן תהיות, אותן מחשבות, אותן הרגשות.. שום דבר לא השתנה. אני אולי בן אדם קצת שונה איפושהו- גם החודש ומשהו הזה בצבא משפיע, אבל אין ספק שכל אותם בלבולים מתסכלים בראש שלי עדיין שם. כל אותן מחשבות מהפוסט הקודם {חודשיים אחורה} עדיין אמיתיות ורלוונטיות להיום.

באמת שאני בן אדם מבולבל. לפעמים פשוט מתסכל... אבל שיהיה. מתישהו אני אהיה סגורה על עצמי, אני מקווה.. ואז הכל כבר יהיה יותר טוב. מתישהו אני לא אפחד להגיד את כל מה שאני חושבת לכל בן אדם בחיים שלי- וכל זה אך ורק בישביל עצמי. מתישהו אני אדע מי זה בדיוק, ויהיה לי טוב.

{האם זה הפך להיות בלוג אימו? עוד מעט אני אתחיל לשים פה כל מיני כפתורים של נעליי אולסטאר מדממות לבבות שחורים שבורים וכאלה}.

 

היום ערב חג..זה כיף. אני מתחילה למלא מחדש את מלאי התמונות שלי שהלך לו לפני כמה חודשים {8 וחצי ג'יגה... שנתיים וחצי מחיי שהיו מתועדות על המחשב} \:

בקיצור.. הולך להיות שמייח. יום רביעי חוזרים לבסיס בכוחות מחודשים לעוד משימה. {הייתי בעזה בשבוע משימה. טוב נו, לא בדיוק. בערך. חחחחח} אני מקווה שיהיה כיף.. אני רק חושבת שבקרוב הקורס- שלב א' הולך להסתיים- שזה שמח מצד אחד אבל מבאס משהו מצד שני בהתחשב בעובדה שאני הולכת להפרד מהמון אנשים ולא לראות אותם יותר אחרי הקורס.. \: גררר.

כולם פתאום חיילים. מה הולך...?

 

המחזור הבא של כיתות י"ב כבר סיים. קשה לי להאמין שכבר עברה שנה... זה פשוט לא נתפס. איפה כל אותם ימי בגרויות של חוסר מעש וישיבה בספסלים כמו נטושים עד השעות הקטנות של הלילה?...

{כמעט} מסיימי בצפר טריים שלי.. זו הולכת להיות התקופה הכי יפה, נצלו אותה!! {ולכל האלה שמשתוקקים לראות אותי במדים או משהו.. בואו לטקס יום הזיכרון בבצפר.. כמו המסורת- אני אהיה שם.}

 

אז מה איתכם חברס? מה קורה? מישהו התגעגע אליי בכלל?

חסר שלא... עוד מעט אני אחזור לקצת יותר מהעדכונים האלה של פעם בחודשיים.. (:

 

ושיר... חדש, שפשוט גורם להרגיש ממש טוב. ואני חושבת שהוא מקסים.

אני כוכב....?

 

Kelis Lil Star

featuring Cee-Loo

 

There is nothing special about me

I am just a lil star

If it seems like I'm shining brightly

It's probably a reflection of something you already are

I forget about myself sometime

When there's so many other around

When deep inside you feels darkest

That is where I can always be found

That is where I can always be found

That is where I can always be found

 

Just keep trying and trying

It's just a matter of timing

Though the grinding is tiring

Don't let 'em stop you from smiling

Just keep trying and trying

Sooner or later you'll find it

It's surprising how inspiring

It is to see you shining

Cause in the dark of the night you're all I can see

and you sure look like a star to me

 

There is nothing special about me

I am just a lil star

If you try to reach out an touch me

you'll see I'm not really that far

I may not be the brightest nor am I the last one you’ll see

But as long as you notice, that’s just fine with me

Everything’s just fine with me

 

Everything’s just fine with me

 

Just keep trying and trying

It's just a matter of timing

Though the grinding is tiring

Don't let 'em stop you from smiling

Just keep trying and trying

Sooner or later you'll find it

It's surprising how inspiring

It is to see you shining

Cause in the dark of the night you're all I can see

and you sure look like a star to me

 

There is nothing special about me

I am just a lil star

I’ve been running and jumping, but barely

Getting, getting over the bar

I plan on being much more than I, am but that's in do time

But until then I'm guilty, and being humans my crime

Being human that is my crime

Being human that is my crime

 

Just keep trying and trying

It's just a matter of timing

Though the grinding is tiring

Don't let 'em stop you from smiling

Just keep trying and trying

Sooner of later you'll find it

It's surprising how inspiring

It is to see you shining

Cause in the dark of the night you're all I can see

and you sure look like a star to me

 

אוהבת המון.. והתגעגעתי

 

Manula

 

נכתב על ידי Manula , 2/4/2007 13:28   בקטגוריות אז מה היה לנו?, צבא  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



התחדשנו- ההמשך. (:


והנה התחדשתי. (:

נעשה בשלבים.. אבל אצלי הכל זה לאט לאט. כמו הציפיה לגיוס.

לפני כמה זמן הבלוג עוצב מחדש. היום, כשישבתי וגיליתי שיש לי הרבה כלום לעשות.. החלטתי לרענן קצת את הרשימות {ואפילו להוסיף אחת חדשה}. הן עדיין לא גמורות לגמרי- אבל אני עצלנית משהו ככה שבטח אניאמשוך לזה עוד חודש.

סיימתי עם הפסיכו לפני שבוע, והיה נחמד האמת. היה לנו אחר כך מפגש של כל האנשים מכיתת הפסיכו שלי.. אוף אני מתגעגעת אליהם. נקשרתי קצת לדפוקים האלה. עד שהתחלתי להתרגל לכל העניין של לראות אותם כמעט כל יום בכיתה ולהריץ קטעים עם המורה {החמוד ++} שלנו... זה נגמר. בלעחס. אני משתדלת לשמור איתם על קשר גם עכשיו..

אחי טס שוב לצרפת... לעוד עונת סקי. הפעם הוא יעבוד בתור ברמן באותו בית מלון. הייתי אמורה לטוס איתו.. ואז ביטלו לי. ואז התקשרו להודיע שאני כן טסה. וביטלו שוב. בקיצור, השתגעתי.. אז אני לא אעשה כסף ביורויים השנה. שיהיה.

בת דודה שלי נשארת אצלנו... אחרי תאקל רציני עם ההורים. אני לא אפתח את הסיפור, אני רק יכולה להגיד שזה באמת נשמע כאילו יצא מסרט... אני רק מקווה ששהם ישלימו והבת דודה שלי תתעשת ותחזור הבייתה.

יחד עם הכל חידשתי גם את עצמי. צבעתי את השיער שוב {לא בדיוק לצבע שרציתי, אבל מילא}, הסתפרתי {דיי הרבה} ואפילו עשיתי פן. אני בנאדם חדש.

מצחיק, בדיוק לפני שבוע כתבתי מכתב.. {אחרי שקיבלתי את הרעיון מאותו ידיד מהפוסט הקודם} והתלבטתי אם לפרסם או לא. כשנכנסתי לישרא וראיתי שהנושא החם הוא המכתב שלא נשלח החלטתי לפרסם חלקים ממנו. יש דברים, שאני עדיין מעדיפה לשמור לעצמי.

גם זה סוג מסויים של חידוש עצמי הייתי אומרת...

 

אני לא מאמינה שאני עושה את זה. פשוט שמצאתי את עצמי עם כל כך הרבה מחשבות. כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד לך.. ואני יודעת שאני לא אגיד. ומצד אחד... אני מרגישה שאם אני לא אגיד אני בחיים לא אוכל להמשיך הלאה. אז מישהו נותן לי את הרעיון של לכתוב לך מכתב. אני יודעת שלא תקרא אותו, אני יודעת שאני כותבת לעצמי. אבל זה יותר מידי דברים שיושבים לי בראש. יותר נכון.. יותר מידי דברים שיושבים לי בלב. וכשחושבים על זה, אני אפילו לא יודעת להעלות אותם על כתב בצורה מסודרת. איך אני אמורה להסביר לך מה גרמת לי להרגיש? איך אני אמורה להסביר את ההרגשה הזאת.. בפעם הראשונה שנישקתי אותך? בחיים לא הרגשתי ככה. למרות שזו הייתה הנשיקה הראשונה שלך, היא הייתה הנשיקה הכי מדהימה שהייתה לי. מכל הנשיקות שהיו לי. מכל הבנים שהיו איתי... אתה היית-


אתה היית שווה את כל האומץ שאזרתי בישביל לעשות את זה.. מיזמתי.! אתה מבין? אתה בכלל מסוגל להבין את זה? אני.. הבן אדם הכי חסר ביטחון בכל מה שנוגע למין השני. ואותך הרגשתי שאני יכולה לנשק. כי זה אתה. וכי דיברת איתי כמו שאף אחד אחר לא דיבר. כי אתה חכם כזה, וכי הצחקת אותי. וכי נתת לי להרגיש טוב עם עצמי- ולא בגלל שאמרת לי "איזה יפה את" או "את נראית כל כך טוב" כמו שבנים אחרים היו עושים. הקסמת אותי בדרך שונה. גיליתי שמצאת חן בעיני בגלל האופי שלך. בכלל, העניין שלי בך התחיל מהשיחות האלה.. הרי אפילו לא ראיתי אותך. סתם הקלדנו לנו שיחות נפש אל תוך הלילה. כנראה שזה מה שעשה את זה ליותר חזק.. שמההתחלה זה היה בגלל ה"בפנוכו" שלך. ואז... כשראיתי אותך, כבר נראית לי כל כך יפה. לא היה איכפת לי מה שחברים שלי אמרו. הרי אתה כזה מקסים. "הוא? זה.. הוא?" "בישבילו השתגעת כל כך? הוא כל כך לא ברמה שלך.." לא שהם התנשאו-


שאני יודעת שחברים שלי רוצים את הכי טוב בישבילי.. כעסתי עליהם. כעסתי... איך לעזאזל הם שופטים אותך, הם בכלל לא מכירים אותך. הם לא יודעים.. הם לא יודעים איך גרמת לי להרגיש. בדיעבד.. בדיעבד הם צדקו. לא יודעת, אולי הם ראו משהו שאני לא ראיתי. הייתי מסונוורת ממך הרי. כל מילה שהוצאת מהפה נשמעה כמו שיר, מולחן בדיוק בצורה שאני אוהבת.. שלא רציתי שיגמר. מכיר את זה? שיש את השירים האלה.. שאתה ממש אוהב, ולא רוצה שיגמרו? ככה היה כל רגע איתך. לא רציתי שייגמר. כל נשיקה שלך.. אותן נשיקות שכבר אתה יזמת. שאתה באת, ונישקת אותי... הרגשתי על העננים. וממש- כאילו שהם עשויים מצמר גפן מתוק כזה, ואני פשוט יושבת למעלה.. בנישה המאושרת שלי ומשקיפה על כולם. כי הכל מסביבי היה ורוד, ומתוק- כמו השפתיים שלך, באותו יום ששתית קולה- ואתה הייתי איתי, בצורה הכי קרובה שידעתי.. לא הייתי צריכה יותר מזה. {ובאותו שבוע, אגב, לא הפסקתי לשתות קולה. אמא הייתה בשוק ממני.. אתה יודע בכלל שקולה זה המשקה שאני הכי מתעבת? אבל הטעם שלו הזכיר לי את השפתיים שלך. הגדולות והיפות כל כך.. כשהן עוטפות את שלי, ומשאירות עקבות קטנות של מתיקות תעשייתית כזאת עם קפאין ברמה ממכרת.. אבל זה לא היה הקפאין שמיכר אותי. זה היית אתה.} והייתי מוכנה לתת לך הכל. גם כשבשלב מסויים הבנתי שאתה לא מחפש משהו קבוע ורציני. לא היה איכפת לי.. רציתי להיות קרובה אלייך בכל דרך אפשרית. איכשהו חשבתי.. שאולי ככה אני אצליח להשיג אותך. שאולי תבין, שאני הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך.. ותרצה אותי גם, באותה צורה.


לגעת בי.. בכל מקום. ואהבתי את זה, באיזשהו מקום. זה היה מגע פיזי, שתמיד יכול להיות מהנה. וזה היית אתה. אותו אחד שגרם לי להרגיש כל כך .. כל כך! אני לא יכולה להגיד שהיית אגואיסט בכל זה. כי דאגת שאני אהנה מכל זה גם. ידעתי שזה היה לך חשוב. אני לא יודעת אם ידעת עד כמה מה שאני מרגישה אלייך היה חזק. אבל רצית את זה כנראה פיזי.. וזהו. המשכנו בשיחות המדהימות האלה אל תוך הלילה. ובכל רגע הרגשתי שאני נקשרת אלייך יותר. ידעתי שאתה לא מחפש שום דבר רציני.. אבל המשכתי-


הנשיקה באותו ערב בפאב.. הייתה כל כך משחררת וכל כך מדהימה- ועם זאת- מכאיבה ברמות שאתה לא תתאר.


כל מה שייחלתי לו באותם רגעים היה פשוט להרגיש את היד שלך.. מלטפת לי את הפנים. לא פעם אחת... אפילו לא פעם אחת. אולי זה היה צריך להדליק אצלי נורה אדומה. אני מניחה שזה הדליק. אני פשוט התעלמתי.. כמו שעשיתי במשך שנה שלמה. התעלמתי.

לפני פחות מחודש החלטתי שאני מפסיקה להתעלם. רק אז.. רק באותו רגע שהבנתי שאני חייבת להוציא אותך מהחיים שלי הבנתי שבעצם.. בעצם אני אוהבת אותך. כל כך אוהבת אותך. אחרת.. למה לי להשתרך אחרייך במשך שנה שלמה? למה כל נגיעה שלך נותנת לי הרגשה כל כך טובה, ובו זמנית... כל כך רעה? אתה מדהים אותי. אני אוהבת אותך כל כך.. ועד כמה שאני רוצה שתהיה חלק מהחיים שלי אני לא יכולה לתת לך להיות חלק מהחיים שלי ככה. כי עד כמה שאני אוהבת אותך.. אני אוהבת אותי יותר. יותר. אתה מבין את זה? יותר. ואני יודעת שקשה לי עכשיו. הרי אני חושבת עלייך כל יום.. ואפילו התגייסת ולא ראיתי אותך לפני זה. איך אתה נראה במדים ועם גלאח?... בטח מכוער lol. אבל אני בטוחה שאני אוהב את זה.

אני אף פעם לא ידעתי אם אני צריכה להאשים אותך. אם ידעת, או לא.. אני בטוחה שלא היית עיוור. אבל אני לא רציתי למצוא אשמים. כי בתאכלס.. אני ידעתי טוב מאוד מה אתה מרגיש..רק שאיכשהו קיוויתי לשנות את זה.

אז זה קשה. כי דווקא שהבנתי שאני אוהבת.. סוף סוף אוהבת! אז זה נשבר. מה? הלב שלי. שבור לחתיכות קטנות על הרצפה.. כי דאגתי לזה במשך שנה שלמה. אבל אני אתגבר. כי ללב יש נטייה להתאחות יפה. ועד כמה שאתה מהפנט אותי באפילו רק מבט שלך.. או רק מחשבה שלי עלייך.. אני יודעת שיש מישהו אחר, שירצה את מה שאני רוצה. שיאהב אותי.. ואני אוהב אותו. כמו שאהבתי אותך, אולי אפילו יותר. והאהבה שלי אלייך, לאט לאט תתנדף. אני יודעת שתמיד, לא משנה מה תהיה חשוב לי. ובעצם תמיד אני אוהב אותך- בצורה כלשהי, ופינה קטנה בלב.. תמיד תהיה לי בישבילך. אהבה ראשונה, לא?

 

וסתם, כי נדבקתי לשיר בזמן האחרון:

 

Nelly Furtado- Say it Right

In the day, In the night
Say it right, Say it all
You either got it or you don't
You either stand or you fall
When your will is broken
When it slips from your hand
When there's no time for joking
Theres a hole in the plan


Oh, you dont mean nothing at all to me
No, you don't mean nothing at all to me
But, you got what it takes to set me free
Oh you could mean everything to me


I can't say that I’m not lost and at fault
I can't say that I don’t love the light and dark
I can't say that I don’t know that I am alive
And all of what I feel I could show
You tonight you tonight


Oh, you dont mean nothing at all to me
No, you don't mean nothing at all to me
but, you've got what it takes to set me free
Oh you could be the everything to me


From my hands i could give you, something that i made
from my mouth i could sing you another brick that I laid
from my body i can show you a place god knows (Only god knows)
If you know the place is holy, do you really want to go?

 

 

Manula {בהתחדשות!}

נכתב על ידי Manula , 25/12/2006 17:53   בקטגוריות אז מה היה לנו?, אופטימי, אהבה ויחסים, הממממ  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18 , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לManula אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Manula ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)