לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

גם אני הידרדרתי לבלוג.. אבוי.


And even left alone one day, aint gonna change, it's not my world.. Before me there's a road i know, the one i chose, myself to go...

כינוי:  Manula

בת: 37



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

קצת אוויר.. זה מה צריך.


נראה לי שזה הולך להיות ארוך. יחסית.

 

עבר כבר חודש ומשהו מאז הפוסט האחרון. קרו גם הרבה דברים. זה מוזר כזה.. כל כמה ימים רציתי לפרסם איזה משהו חדש, ואז באתי, וקראתי את הפוסט האחרון, ופשוט לא הייתי מסוגלת. ואני יודעת שזה ישמע ממש מוזר, אבל איכשהו הרגשתי שאם אני אכתוב משהו חדש, כאילו כל מה שהיה פה על אביחי יעלם. ולא רק מהבלוג.. בכלל מהתודעה. אומרים שאחרי מקרים כאלה צריך להמשיך בחיים כמו לפני.. אבל כשמנסים לעשות את זה- יש מן תחושה מסויימת של בגידה באותו בנאדם, כאילו שכחתי ממנו. אני לא אומרת שהפסקתי את כל החיים שלי באותו רגע. המשכתי אותם יופי, וכרגיל. רק שכל פעם שהיה לי קצת רע בגלל משהו קטן כזה או אחר, או כל פעם ששמחתי בגלל דבר מסויים, או שצחקתי בגלל איזו בדיחה שחורה.. תמיד בסוף היום זה הרגיש לי אשם. ואני לא יודעת להסביר אפילו למה. אני יודעת- שאין סיבה. אבל זה משהו שפשוט אני לא מסוגלת לשלוט בו. פשוט אין דרך נכונה להתנהג או להרגיש במצב כזה. פשוט לא לשכוח.

 

בכל מקרה, החלטתי שאני חיבת לעדכן קצת. לפחות ביום- יומיים האחרונים.

מחר יום האהבה, ט"ו באב, וויפי דיפי דו.

כל הקניונים הפכו להיות דביקים מרוב סוכריות ושוקולדים בצורת לבבות. אני חטפתי קצת בחילה, מהריח של השוקולד שנמס על הדוכנים ומהמפלצת הירוקה הזאת שיושבת לי על הכתף ומסננת כל מיני קללות בין השיניים. {AKA קנאה}

רני ממש שעשע אותי היום כשעברנו לחפש איזו מתנה לחברה שלו בקניון והתגובה שלו לכל ה love festival הזה הסתכמה ב "איכס" לאחר הצצה קלה בקומה הראשונה בעזריאלי. אך, עם זאת, ממש גרם לי לחייך כשהיה לו דיי חשוב למצוא לה משהו חמוד שהיא תאהב. למרות הכל- וכמה שתתכחש- גם אתה סוג של דביק. אבל זה מקסים (;

עוד דבר שממש חימם לי את הלב היה ידיד שלי הדתי.. הראה לי איזו כיפה שחברה שלו סרגה לו {נו אני בחורה, מה אתם רוצים האא?!}. באותה שנייה רק חשבתי כמה חמוד זה, וכמה שהאהבה שלהם באמת אמיתית. {נ.ב- הם שומרים נגיעה..} שהיא לא תלויה במה יקרה ביניהם בדייט הבא. ואיך שהקשר שלהם רק מתחזק יותר ויותר נפשית ורוחנית. ולא יודעת, גרם לי לחשוב קצת יותר על קשרים בכללי. למה כל דבר אצלנו- חייב להיות קשור במגע. כאילו, אם לא תקרה ה"נשיקה הראשונה" הזאת-לפחות- שומדבר לא יתקדם לשום מקום. לא שאני אומרת שזה דבר רע. אני חושבת שזה גם סוג של חסרון שאין את זה {ולאו דווקא מבחינת הנאה}. זה נחמד, וזה טוב שיש את זה מן הסתם. אבל עדיין, נקודה קטנה למחשבה.

ראיתי היום את הבנאדם הראשון שגרם לי לצאת מעניין ה"מרוחק" במשך השנתיים האחרונות. וגם אתמול. בהזדמנות, אני ארחיב גם בזה. בגדול- במשך החודשיים האחרונים מישהו חדש תפס מקום בחיים שלי. רק מה... שגם הוא איכשהו יודע להוציא ממני את המיץ. לילה טוענת שהמזל שלי עם כל מה שנוגע במין השני הוא פשוט לא משהו. כבר בת 19 וחצי- ואף בן אדם בחיי הרומנטיים (משהו) לא יכל לתת לי סיבה מספקת לבטוח בו. הוא עדיין תקוע באקסית שלו. הקודם רצה הכל פיזי. אחר ידע לשחק ברגשות שלי ולתקוע לי סכין ענקית בגב. אני לא אגיד שאני לגמרי מיואשת, {כי איכשהו, אחרי כל נקודת שפל שכזו- אני מרגישה סוג של אופוריה מסויימת- שיותר נמוך מזה אי אפשר לרדת- אז יהיה טוב.} אבל אני מתחילה להרגיש ממש על הסף.

 

בכלל, בגדול, נמאס לי לכתוב פה רק על רגעים שליליים בחיים שלי. זה בערך כל הפוסטים שלי בחודשים האחרונים. וזה לא שאין רגעים חיוביים יותר. ברור שיש... אני לא יושבת בבית כל לילה וחושבת על דרך חדשה לחתוך ורידים. אני גם מרגישה כאילו מיציתי פה קצת. אולי אני צריכה הפסקה קצת מהבלוג.. נראלי שרק עכשיו אני מבינה ממש את האנשים שהכרתי פה בשנתיים ומשהו האחרונות שלי כבלוגרית- שהודיעו שהם צריכים איזה ברייק.

תמיד בא לי להגיד הרבה יותר ממה שאני כותבת. לפני שאני מתחילה- יש לי כל כך הרבה בראש.. ואיכשהו- כשזה מגיע לכתב- זה מסתכם ב2 מילים- שמסיבה זו או אחרת- אני לא יכולה לפתח יותר. הכל יוצא יבש, כאילו נכתב בלית ברירה, ולא באמת אומר מה שאני רוצה שיגיד. ויש הרבה. יש מקום חדש בצבא. יש אנשים חדשים בחיים. יש בלוגרים שמתחילים לצוץ להם פתאום בחיי המציאות שלי- ולא רק פה בישרא. אבל הכל יוצא מגעיל.

בקיצור, אני לא רוצה להפוך את הבלוג הזה ליותר קודר ממה שהוא כבר הפך להיות בגלל כל הקטעים האחרונים שכתבתי. אני לוקחת לי קצת אוויר לנשימה. -והפעם, לא בישביל להכנס אליו כל כמה ימים, להתחיל לכתוב - ולהתחרט. להפסיק. בידיעה- שזו הכוונה. המטרה?.. לבוא ולכתוב את הפוסט הבא- אם יהיה- במצב רוח ממש טוב. שיהיה קצת יותר שמח. מספיק כבר עם כל הפוסטי צומי האלה- נשבר לי.

אני אוהבת אתכם המונים, אתם יודעים. אבל אולי גמאני צריכה קצת מקום לנשום.

 

אפרת גוש- טוב לבד.

 

טוב לבד
כבר שבוע אף אחד
לא מתקשר אלי
אולי סוף סוף אולי
יהיה לי זמן לחזור לאט
על דברים שקצת הזנחתי
קצת

בית ריק
וכל דבר שמתחשק
לי לעשות אפשר
עכשיו הכל מותר
ולחשוב שרק לפני שעה
עוד היה כל כך נורא
פתאום
זה בא

רגע עם עצמי
להבין אולי
טוב לי בחיי
לאהוב אותי
לקבל אלי
את כל אמונותי

טוב לבד
כבר שמונה ימים כמעט
איש לא נוגע בי
גיליתי שנחמד
רק לשלוח יד ובלי לחשוב
להרגיש ולאהוב
זה טוב
זה טוב

רגע עם עצמי
להבין אולי
טוב לי בחיי
לאהוב אותי
לקבל אלי
את כל אמונותי
ודי

לבדי
לבדי
וזה טוב

רגע עם עצמי...

 

Manula

:-)

 

נ.ב

אפלמן, יקירי, מזל טוב. אוהבת.

נכתב על ידי Manula , 30/7/2007 00:19   בקטגוריות אז מה היה לנו?, אמביוולנטיות משו., שעות לילה מאוחרות והזויות., אהבה ויחסים, שחרור קיטור, אופטימי  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יומן מסע בלאט.


וואו..

מי היה מאמין.

אחרי חודש בערך של נטישת הבלוג קלות, חזרתי. סוף סוף, בבית.

הכל התחיל מהיום שנפלו קטיושות בנהריה, ואיכשהו ידעו כבר שזה יגיע גם לפה, אז ההורים ארזו מזוודות, ככה גם אני ואחי - ונסענו, קצת קרוב, אבל יותר בטוח- ליקנעם. אחרי כמה ימים שם, החלטנו להדרים לסבתא במושב שכוח אל בערבה. אחרי שבוע בערבה, ביקור קטנטן באילת {ופגישה עם חצי מהשכבה שהחליטה גם שאין עוד מקום בקריות כנראה}, היכרות עם מושבניק {שכהתחלה נראה מקסים, ולבסוף התברר כבעל חסך נוראי בטאקט, וחבל שכך} ואיזה ריב עם הסבתא החלטנו לשים פעמינו חזרה לעיר הרוחות יקנעם. הפעם עם בנות דודות קצת יותר בגילי ומעליי... ואפילו אישורי יציאה מההורים. מי היה מאמין. אז יצאנו קצת, חגגנו את השחרור של בת דודה, ונסענו כל הבנידודים לימית 2000, והיה לי כיף, ויצאנו להרצליה לפאב של 22 + שנכנסתי, רק כי ריחמו עליי, כי באנו כל הדרך מהצפון, מסכנים. {ז"א, הייתי עם הבנות דודות ואחי, שכולם 22+}.

אני חזרתי לסורי ושוב פגשתי אותו{כי הוא גר באיזור}, ויצאנו, והיינו ביחד. שוב. ושוב, שומדבר לא השתנה. ואפילו בת דודה שלי, הספיקה להרוס לו את הילדות בכמה שניות של שכרות {ומסתבר- היכרות ישנה יותר שלה עם בת דודה שלו.}

אחרי שבועיים שם, כיף לא נורמאלי, יציאות ומשפחה במינון גבוה.. קיבלנו איזה שניים- שלושה טילים מסביב לבית. ז"א, בבית מימין לבניין שלי, בבניין משמאל לבניין שלי, ואיפושהו בהמשך השכונה. הבית חטף חתיכת הדף, בערך מ3 מקומות לפי מה שהבנתי. {הנזק אגב, לא כזה רציני. הכל בסדר. כמה חלונות שנשברו, תריסים שהלכו.. ואולי זה נשמע רע- אבל באמת שזה כלום. הבית שלייד.. הלך טוטאלוסט. חוצמזה, שעכשיו הכל כבר מסודר.}

אפילו קיבלתי כמה הזמנות להתארח אצל חברים מהמרכז. חלקם אף בלוגרים יקרים לי מאוד.. {כגון אורלי כפרות, ואפלמן, שבמקרה שלו אני יכולה בערך לשכן את כל המשפחה המורחבת במרתף שלו.}

הפעם, כבר החלטנו להרים ת'פקלאות ולטוס לגרמניה. {טוב נו אז יש לי הורים פחדנים, תרביצו לי} יש לנו חברים מגרמניה, שהם בערך משפחה, וביקשו שרק נקח את הדברים ונבוא, הם כבר ידאגו להכל. באמת שהם דאגו, והיה לנו נהדר ושקט ואחר.. למרות איכשהו, פתאום, גם שם הייתה אזעקה. {לא, ממש לא צוחקת.} לרגע היינו בשוק. 3 אזעקות אחת אחרי השנייה. בגרמניה. מה לעזאזל הולך......?! בסוף הסתבר, שהם בודקים שם איזה משהו, אנערף. סתם הזוי למדיי, שאתה בורח מהארץ, מהאזעקות.. לשמוע שוב אזעקה. בחו"ל. דאמט. {לא ששמעתי יותר מידי עם כל ההעדרות הזאת, אבל עדיין.}

אהה, ולחבר של אחי היה תיאור מעניין לכל הסיטואציה. "אחרי 60 שנה, יהודים חוזרים לבקש מקלט בגרמניה." חיח. העלה חיוך.

במספיק זמן שהיה לי לחשוב בגרמניה התוודעתי שוב ושוב לעובדה של היותי אישה מצויה וככל הנראה גם מניאקית למדיי עם כל המחשבות שעלו בי. אבל שיהיה. (:

שבוע וחצי שם, פגישה עם עוד חברים טובים שלנו מישראל, וילד חרמן בן 15 שמשום מה חשב שאני בהישג יד- חזרנו הבייתה. סוף סוף.

אז אחרי חיים שהתרכזו במזוודה אחת במשך חודש וחצי, הרבה הרבה משפחה, יציאות בלי סוף, קניות באין ספור שקיות.. חזרנו הבייתה. עם כל הכיף שהיה לי, ובאמת שהיה... היה גם קושי. כשאין את הבית שלך, את החדר שלך, את הפינה שתוכל להיות בה לבד לבד.. זה גם קשה וגם מתסכל. וגם אני איבדתי את העשתונות מפעם לפעם, והיו רגעים שפשוט רציתי להתפרץ ולהרביץ ולא יודעת מה. אז כשהיה ריב רציני.. הרמתי טלפון קטן לגיא. בכיתי קצת. הוא הרגיע אותי. כמו שרק לשמוע את הקול שלו מרגיע אותי. וכשבת דודה שלי הקטנה הציקה קצת יותר מידי, הזכרתי לעצמי שאני היא זו שפלשה לה לטריטוריה ונכנסה לה לחיים וישנה לה במיטה בלי שאפילו ישאלו אותה. וכשהתגעגעתי הבייתה ולחברים ולמיטה.. פשוט שכנעתי את עצמי לחשוב אופטימי. ושיהיה טוב, כי חייב להיות בסוף טוב, וזה המוטו שלי. ואני אחזור הבייתה.. כשיהיה יותר בטוח לכולם.

 

בינתיים אני פה. בהפסקת אש. אחרי 2 לילות על המיטה שלי... כשבמשך חודש וחצי לא הספקתי להרגיש קצת את הריח של הכרית שלי. ואולי זה נשמע בכייני, כי אני יודעת שיש אנשים שאיבדו הכל במלחמה הזאת, ויותר. אני פשוט שמחה, שחזרתי הבייתה. לחברים. לבית. התגעגעתי. לא שלמה עם הכל, וזה לא כאילו שהכל בסדר. סתם פסק זמן קטן, מכל הבעיות האחרות, כשהגדולה והרצינית מכולן לא מטרידה אותי בינתיים. בינתיים.

 

~עריכה~

סוף סוף ראיתי את המשצניקים שלי. -2. אבל מה אני אעשה.. הבלונדה.. כבר לא פה מבחינתי. ובקי.. בקי רחוקה. התגעגעתי.

 

 

Lighthouse Family- High

 

When youre close to tears remember
Some day itll all be over
One day were gonna get so high
And though its darker than december
Whats ahead is a different colour
One day were gonna get so high

And at
The end of the day
Well remember the days
We were close to the edge
And well wonder how we made it through
And at
The end of the day
Well remember the way
We stayed so close to till the end
Well remember it was me and you

cause we are gonna be forever you and me
Youll always keep me flying high in the sky of love

Dont you think its time you started
Doing what we always wanted
One day were gonna get so high
cause even the impossible is easy
When we got each other
One day were gonna get so high

And at
The end of the day
Well remember the days
We were close to the edge
And well wonder how we made it through
And at
The end of the day
Well remember the way
We stayed so close to till the end
Well remember it was me and you

cause we are gonna be forever you and me
You will always keep me flying high in the sky of love

 

Manula

נכתב על ידי Manula , 20/8/2006 21:44   בקטגוריות אמביוולנטיות משו., אז מה היה לנו?  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18 , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לManula אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Manula ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)