| 8/2005
אני לא יודעת למה החלטתי לכתוב שוב..
התחלתי לכתוב בתדירות די גבוהה יחסית לפעמים קודמות, וגם על זה חשבתי ויש לי הסבר אחד למה זה- אני עוברת עכשיו תקופה די קשה, ולחברה הכי טובה שלי [או חברת הנפש שלי תקראו לזה איך שתירצו] אין לה זמן אלי, לבעיות שלי, להקשיב, אני לא יכולה להתפרק אצלה, ותאמת שגם עם היה לה זמן לא הייתי עושה את זה, לא הייתי מספרת לה.. זה כל כך יפגע בה, אולי, ואני פשוט לא יכולה אני לא יכולה "לעשות לה את זה" אני לא מסוגלת לספר לה שהתאהבתי ב"חבר" שלה או לפחות במי שהיא רוצה שתיהיה חבר שלה..
גם בקשר שלנו הולך ומתפוגג וזה עוד יותר פוגע בי.
הכי מעצבן אותי בתקופה הזאת שאני לא יכולה לדבר. אני פשוט שותקת, אני לא יכולה לשתף אנשים אחרים אנשים שקרובים לי במה שעובר עלי, כי, אין לי מושג למה, אני פשוט לא יכולה, אי אפשר, יש מין מחסום כזה שמונע ממני לפתוח את הפה.
תמיד הדו שיח הכי טובה שלי זה עם עצמי [אני יודעת שזה נשמע הזווי לחלוטין אבל ככה זה אצלי] אני מבינה את עצמי הכי טוב, הכי קל לי להסביר את עצמי לעצמי ותמיד אני יכול לדבר עליו תמיד אהיה לו זמן בשבילי, אני אוהבת אותו, את העצמי הזה שלי, הוא עוזר, הוא תומך, הוא מקשיב מבין, הוא הכל והוא יודע יותר טוב מכולם מה טוב בשבילי. אבל תמיד אכשהו אני פוגעת בוא, ומוסיפה לא עוד צרות לאוסף, הוא הולך ומתפרק לי בידיים, קשה לו, באמת שקשה לו, ואני יודעת את זה. ואני כל כך מצטערת על זה, אני לא רוצה שהוא יתפרק לי, אני צריכה אותו. הוא חשוב לי, כל כך חשוב לי. אבל אני יודעת שהוא לא יכול לסחוב על עצמו את הכל, ואין לי מה לעשות, אין לי דרך לעזור לא או בעצם לעזור לעצמי.
הכי קשה לי זה שאני טוחנת את המוח, תמיד באותו דבר, אני חושבת על אותו בן אדם, אני חושבת על אותם דברים, יש לי את אותם הפתרונות, שום דבר חדש לא קורה, הכל אותו דבר ושוב ושוב ושוב לחשוב על זה ושוב לטחון ת'מוח בזה זה כל כך מעיק, ומגעיל.
אני שוכבת במיטה וחושבת על זה, אני הולכת לטייל אני חושבת על זה, אני לבד, אני עם אנשים אני חושבת על זה, זה ממש רודף אותי, זה סוג של אובססיה, ופשוט גם עם אני ירצה אין אצלי את התשובה.. אני לא יכולה זה לא תלוי בי ואני שואלת כל הזמן את אותה השאלה הדפוקה של -למה?! ואין לי תשובה, פשוט היא לא נמצאת אצלי, היא לא קשורה עלי, אני לא יכולה להחליט במקומו מה הוא חושב, מה הוא עושה, אני פשוט לא יכולה, ובמקרה זה אני גם לא יכול לשאול אותו, פשוט לא יכולה! אני לא יכולה יותר אני עומדת להתפוצץ!
הוא פשוט הלך, בלי לומר כלום, בלי לדבר, פשוט ניתק את כל הקשרים, דוווקא אחרי שהיה לנו תקופה כל כך טובה שהכל סוף סוף הסתדר הוא צריך להעלם.. למה? זאת בעצם (שוב) השאלה שלי.. למה?! אין, אין הסבר הדבר היחידי שאני יכולה לעלות על דעתי זה הדבר הכי הזוי בעולם. זה שהוא פשוט מפחד לאהוב, אולי הוא התאהב במשהו שנמצא בי והוא מפחד מזה, תמיד ידעתי שהוא כזה, אפס, מפחדן, הוא לא יודע מזה אהבה הוא לא יכול לאהוב זה חזק ממנו..
אבל אני לא יכולה לדעת. אין תשובה פשוט אין.
אולי יש, ועם יש זה רק אצלו, שאת זה כבר אני לעולם כניראה לא הדע.
אתה יודע תמיד ראיתי אנשים, ילדות, קראתי ספרים, בלוגים, בעיתונים, הכרתי אנשים שהשתגעו בגלל אהבה, אני חוזרת עכשיו ואני קוראת את כל מה שכתבתי וזה בדיוק מה שהם הרגישו זה מה שכל כך כאב להם, ותמיד זה נראה לי כל כך תינוקי וטיפשי וזה כל מגעיל, והינה הגעתי למצב הזה, להתדרדרות הזאת.
לא כיף.
לילה טוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
