| 12/2005
לקח לי 3 ימים לכתוב את זה :/
כמו תמיד- זה כבר הפך להיות מסורת.. יש לי הרבה מה לכתוב.
כי כמו מטומטמת אני מעדכנת פעם במיליון שנה, ועם תרשו לי להגיד, יש לי חיים די פעילים, אני בטוחה שעם הייתי מעדכנת אפילו כל שבוע היה לי הרבה מה לכתוב, אבל לא נורא נכון? זה גם פחות עבודה בשבילכם ובסופו של דבר גם בשבילי.. למרות אני נהנת מכל רגע [אחרת למה לי לעשות את זה?]
סתם משהו חמוד להתחלה..
הוא: להגיד לך את האמת?
אני: בעניין הזה אני מעדיפה שתשקר..
הוא: טוב אז.. לא!
אני: שיקרת?
הוא: כן
אני: אז אתה בוגד בי?!?!?!
אני ואלכס ברגע משבר.. :/
טוב לעניינו..
היה לי כל כך הרבה מה לכתוב, ואין לי כוחח!! עכשיו יום שישי בערב, השעה היא 10 ועשרים.. אני משערת שלפני אחת שאני לא מסיימת פה.. חחח. מזל שיום שישי היום יש לי זמן.. תודה לאל..
אז דבר ראשון היה לי היום טיפול קוסמטיקה- אני ממליצה בחום לא לעשות את זה בחיים, זה פשוט ניסיון התאבדות! אני כמעט רצחתי אותה! נשבעת לכם! גם אמרתי לה כזה בשיא הכנות "תקשיבי זה לא כזה נורא עם ישארו כמה שחורים, נסתדר עם זה, בטוח.." והיא לא אמרה כלווום!!!! את לא שמה לב שאני כבר שעה מתכננת לקפוץ מהשטיח אחר כך?!
טוב עכשיו 11 וארבעים, אני ממשיכה, יש קצת אנשים שמפריעים אבל חפיף..
מיום ראשון אנחנו מתחילים טיפול משפחתי, פעם הייתי נגד, עכשיו אני בעד.
גם עד לפני שבוע חשבתי שיש לנו משפחה מושלמת, שהכל טוב אצלנו שיש פתיחות ושכולם אוהבים פשוט משפחה חמה ואוהבת, אתם יודעים על מה אני מדברת... נכון?
אבל כנראה שהסתכלתי רק על הקשר שלי ושל אמא שלי, ועם מסתכלים במבט כללי על המשפחה שלנו, מבינים עד כמה שטעיתי, כמה שזה כל כך לא נכון, אני אולי מסתדרת עם כולם כמעט ויש לי קשרים טובים אבל בניהם אין ממש קשרים כאלה טובים לדעתי... ועצוב לי לגלות את זה.
אבל עם מסתכלים ממבט ממש רחוק על המשפחה שלי- אפשר להגיד שהיא די קשה.. יש לי אחות אחת אם מחלה כרונית ואחות אחת בולמית ואמא שמאשמיה את עצמה בכול זה, ועוד אבא שהוא די מרוחק מכל מה שהולך פה...
אני אישית חושבת שאנחנו דווקא מסתדרים מצוין עם המצב, ולי ממש אין רחמים עצמיים על עצמי ועל משפחתי, אלו דברים שלמרות הכל נראה לי שאנחנו מתמודדים איתם יפה מאוד.
אוף ולמה אני לא יכולה להיות סגורה על עצמי..?
למה?
לפחות פעם אחת לדעת בדיוק מה אני רוצה, לאן אני חותרת..
אני כל הזמן מגלה על עצמי עוד ועוד ועוד דברים חדשים... חלאס, בחיים לא תהיה לי מודעות עצמית מספיק גבוהה כנראה.. ואני יודעת שאני לא יעשה משהו שאני לא שלמה איתו במאה אחוז...
אני לא רוצה לשנוא את עצמי... לא רוצה ולא מסוגלת...
אני בכלל לא רוצה להבין, הלוואי והייתי סתומה, מטומטמת, שלא הייתי חושבת על הכל כל כך הרבה.. שהייתי שטחית... [לא שעכשיו אני חכמה או משהו כזה] אבל אני חייבת לחפור בכל דבר, להתעמק...לגעת לא באמאמאמא שלו... למה?!
למה אני לא יכולה להשאיר דברים פתוחים, כי הרי ברור מראש שאין לי פתרון לזה, ומשם יש שתי אפשריות מבחינתי, או להמשיך לפחור ולגלות עוד "פאקים" או להשאיר את זה ככה.. כמו שאני רואה את המצב באותו רגע, הכי פשוט וקל ומובן... אבל תמיד אני בוחרת בדרך הקשה.. תמיד.
וסתם הקטע הקודם היה איזה "פקעת" עצבים קטנה שלי, התרוקנות כלשהי.. תסלחו לי אה?
בנינו אני הכי אוהבת את הקטעים האלה הכי הכי ישירים ונכונים ורואים שכתבתו את זה מהלב מתוך כעס וכאב... נכון שכבר עכשיו שכחתי על מה כתבתי את זה.. אבל זה נוגע בכללי לקו המחשבה שלי..
בתקופה האחרונה, אפילו שנה אחרונה תמיד חייתי בגישה שהכל טוב אצלי... שאין לי מה להתלונן, שבכל מין מושלם כזה החברות הכי טובות, המשפחה הכי חמה והכי מבינה, יש לי את המחשבה שלי אני שלמה עם עצמי אני אוהבת את האופי הזה שלי, אין לי בעיה עם כלום בעצמי.. אולי זה קצת סנובי ומתנשא אבל האמונה בזה, הראיה שלי לראות את הדברים ככה נתנו לי את השמחת חיים שלי, את כיפיות, שלי, את האופטמיות, ואת קו המחשה החיובי מאוד שלי.. וזרימת החיים הפשוטה שבי, מבלי דכאונות כמעט, לדעת לתת אהבה הקשבה ולדעת לתת מה"טוב" שבי גם לאחרים... אף פעם לא ממש חשבתי עם זה נכון, ואני מפחדת להתחיל לחשוב על זה עכשיו, כי אני יודעת שעם אני אצא מהבועה הזאת שלי הכל התפוצץ לי.. אולי באמת עדיף לחיות בבועה, בחלום שכזה.. למרות שאי אפשר להגיד שאני מנותקת לגמרי מהמציאות... נכון? ת'אמת שהכי מפחיד אותי שכל זה זה סוג של בריחה אני שונאת לברוח, אני לא רוצה!! אני יכולה ורוצה להתמודד עם כל קושי שיהיה לי בחיים.. אני שונאת אנשים שבורחים שמפחדים להתמודד, זאת לא דרך!!!!
עכשיו השעה עשרים ל2.. יצאתי מהמקלחת, מדברת עם אביב... אני ממש רוצה ללכת לישון, אבל אני לא יכולה משום מה..
בכלל גיליתי שאני יכולה להבין את אבא שלי, אני ילדה בעייתית.. עכשיו אולי לא כל כך רואים את זה אבל בעתיד ירגישו את זה ממש טוב.... אני פשוט מכירה את עצמי.. וזה סתם עוד אחד ממיליון המחשבות שצצו לי בחודש האחרון...
יום ראשון 10 בלילה.. ואני ממשיכה..
הרגע חזרנו מטיפול משפחתי, היה כיף. אבל היה גם נורא נורא מלחיץ, כבר מהרגע הראשון שנכנסנו לחדר שלו הלב שלי כאילו התכווץ ובקושי נשמתי, נורא רציתי לצאת החוצה לנשום אויר, גם היה לי נורא חם, כנראה שממש הייתי בלחץ... אבל לא יודעת היה כיף, ככה יצא לי יותר מקרוב להכיר את המשפחה שלי לה כמובן ואולי הכי שחשוב מבחינתי שהם יכירו אותי..
בדיוק היום דיברתי על זה עם אמא שלי.. על מה שהמשפחה שלי חושבת עלי, לא יודעת למה אבל תמיד היה נראה לי שהם חושבים שאני סתם איזה מטומטמת שלא באמת ראיתי להם או הוכחתי להם את מה שאני באמת.. [ושוב אני לא חושבת שאני חכמה...]
באותו רגע של הטיפול היה לי כל כך הרבה מה להגיד, רציתי נורא לקטוע אותו לדבר בעצמי, היה לי כל כך הרבה מה להגיד, כל כך הרבה מחשבות ותהיות עלו לי בראש בתוך זמן ממש קצר, כזה כאב ראש!
בכלל אבא שלי הציג אותי שם כמין ילדה שאין לה כל כך בעיות, לא מושלמת אבל הוא אמר שאני לוקחת הכל בקלות ושאני זורמת, שטוב לי מבחינה חברתית, אני עושה מה שאני רוצה שאני די שמה עליהם קצוץ ועושה רק מה שנראה לי.... [מה שהאחיות שלי בחיים לא היו עושות]
בקיצור נקווה לטוב...
עוד משהו שחשבתי אליו השבוע בעקבות דברים שקרו...
חברות זה קשר של תלות.
אולי לא כולם רואים את זה ככה או לא כולם רוצים להאמין שזה ככה אבל אין מה לעשות זה ככה.. אתה צריך/תלוי בחברים שלך, משתי בחינות גם כדי שיהיה לך חברה מישהו ליציאות לצחוקים כדי לא להיות לבד כל הזמן וגם מקום/מישהו להתפרק אצלו לדבר, לספר, להתיעץ....
חבר אמיתי זה אחד שיהיה איתך ברגעים הכי קשיים בחיים שלך, שיהיה שם ללא תנאים שיתן מעצמו הרבה יותר ממה שהוא מצפה או רוצה לקבל ממך, מישהו שיתן את כל הזמן הפנוי או הלא פנוי שלו למענך, מישהו לסמוך אליו במאה אחוז ברגע שאתה נופל הכי חזק למקום הכי נמוך, שתוכל לספר לו הכל בבטחה שלא יפיל אותך בפח ושלא השתמש בך לרעה בתקופות הכי קשות שלך, שלא יגע לך בפצעים במקומות הכי רגישים שלך כדי לנצל אותך.. ואותו דבר האדם הזה מצפה ממך להיות איתו בתקופות הקשות שלו, להרים אותו מהמצב הכי נמוך מביך ומשפיל שהוא היה בו, להיות איתו גם אחרי שכולם נטשו אותו וזרקו אותו.. המבחן האמיתי בחברות זה האם אתה יכול לתת למישהו משהו [מוחשי או ריגשי] בלי דרישה חזרה-בלי תמורה, ועם כן אז כמה אתה מוכן לתת מעצמך למען חברך...
קשה מאוד למצוא מישהו שאפשר גם לצחוק איתו וגם לדבר איתו באותו זמן, מישהו שאולי לא יבין אותך אבל לפחות ינסה, מישהו שאולי לא יסכים איתך אבל תמיד יתמוך בך בכל החלטה.. מישהו שלא ינטוש אותך ברגע הכי קשה בחיים למען מישהו אחר או כי זה לא משתלם לו.
אני מכירה כל כך הרבה אנשים שזה קרה להם בעיקר לאחרונה, וזה מעשה מגעיל, לגלות אחרי כל כך הרבה זמן שחברך הדבר שאולי היה הכי קרוב אליך העמוד האש שלך הבן אדם שאתה הכי עצמך איתו נוטש אותך....
לכן עם מישהו מכם לא חבר אמיתי של מישהו והוא מצידו שחושב שאתם כאלה אנה מכם אל תשקרו לו, אל תתנו לא לסבול, על תשפילו אותו ככה ואל תפגעו בו בנקדה הכי קשה שלו, על תשאירו אותו תלוי באוויר דווקא מתי שהוא זקוק לכם, פשוט תהיו הכי גלויים איתו, ופשוט תגידו לו או שתראו לו שאתם לא מעונינים, כי זה דבר בלתי אנושי לדעתי לנטוש חבר קרוב במודע אחרי ששיקרתם, השפלתם, זרקתם, נטשתם והשארתם אותו לבד-בודד לא כל כך הרבה זמן אחרי שהוא היה כל כך תלותי בכם אחרי שהייתם כבר חלק ממנו...
לא הכל פה מסודר כמו שרציתי שיהיה אבל לא נורא, 3 ימים זה קצת הרבה בשביל לכתוב פוסט אחד לא?
אני מקווה שזה לא ארוך מדי..
אוהבת מכל הלב, וחברה אמיתית.. אדוה :)
ויש עוד כמה מחויביות שאני חייבת לכמה מכם הקוראים שלי שאני מבטיחה לבצע בימים הקרובים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
