ילדה קצת שונה..
מה כותבים שאין מה לכתוב? =] |
| 10/2006
אני פה.. ואתם?
עד עכשיו פחדתי לדבר על זה, גם עכשיו כמעט 3 חודשים אחרי עדיין אני לא מסוגלת להוציא את זה..
בכל דקה זה חוזר עלי.. בכל דקה אני נזכרת... יש בי כעס, רגשות אשמה, ורחמים ובעיקר הרבה מאוד פחד.. לא יודעת ממה הפחד.. אבל פחד..
זה יושב על הלב כל הזמן.. מתקתק.. שהיית חי לא חשבתי עליך ככה, לא ראיתי אותך ככה.. ודווקא המוות העצים אותו כל כך.. אולי זה קשור לזה שאומרים שאת הדברים הרעים אנחנו זוכרים הכי טוב..
אני הרבה יותר מתגעגעת אליך, בעצם זה לא געגוע.. אולי זה מטורף אבל זה לא שאתה כל כך חסר לי.. זה כאילו אתה הרבה יותר בתוכי. הרבה יותר איתי, זה קשה.. וכואב ומכאיב.. ועדיין למרות שעברו 3 חודשים זה מעלה דמעות.. כמו פצע פתוח.. וכל השאר כבר התגברו על זה.. למה אני לא? למה רק לי זה מכאיב כל פעם מחדש? למה כל דבר מזכיר לי אותך? למה זה נראה כאילו שלכולם יותר קל עם זה?
יש לי כל כך הרבה אשמה על עצמי, וזה כל כך מוזר.. במקום להאשים אותך שככה ברחת ונטשת אותי, כמו שעושים ברוב מקרי המוות.. פה אני מאשימה את עצמי.. על זה שאתה סובל עכשיו בגללי שאני לא נותנת לך מנוחה, שאני מציקה לך גם שאתה לא חיי, שפשוט אני לא שווה את המאמץ שאתה משקיע בי או יותר נכון שאני לא נותנת לך אוויר לעצמך..
אולי אתם לא מבינים אבל אני מרגישה שהוא מסתכל עלי.. כל דבר שאני עושה כאילו שאני במבחן.. נשבעתי שאני יגיע למעלה אני התחתן איתו, אני צריכה להיות הכי טובה בשבילו לרצות אותו.. מצד אחד זה קשה.. מצד שני אי אפשר לצאת מהגישה הזאת.. כי עם אני יצאה ממנה אני יבין שאתה איננו.. ובזה אני כנראה לא יעמוד. כמו שאר המערכות בגוף שלי מערכת ההגנה.. כדי לא לקרוס..
השבוע הראשון בלעדיך היה השבוע הכי קשה בחיים שלי, ללא ספק.. לא הפסקתי לבכות.. אני זוכרת שביום האחרון של השבעה שלך נשברתי.. רצתי לשדה ובכיתי.. הייתי אז היסטרית נורא.. לא היה אף אחד שיכלתי לדבר איתו, אולי גם לא רציתי.. ופשוט דברתי על ה'.. אני לא בטוחה עם זה היה בלב או הקול רם.. אני אבל זכרת כל מילה שנאמרה שם.. ואז יותר מתמיד הרגשתי טוב.. משוחררת.. הרגשתי שאתה איתי.. מאז אותה דקה אתה הולך איתי, ולא מהבחינה הקשה של הבחינה שמישהו עוקב אחריך..
הייתי רוצה להיות אתה.. להיות קרובה עליך.. אני זוכרת שדברתי עם חבר שלך ואמרתי לו שהייתי מוכנה להתחלף איתך.. למות במקומך.. שאני חושבת על זה לא באמת הייתי מוותרת על החיים שלי למענך, ויש לך אך ורק סיבה אחת ואותה אתה יודע..
מצב אחד הייתי רוצה להיות הרבה יותר קרובה עליך להכיר אותך הרבה מעבר למה שהכרתי.. מצד שני לא הייתי רוצה להפגע יותר. למרות שאיכשהו אני יכולה להבין כל כך את הכאב של המשפחה שלך.. כאילו שממש הייתי שם איתם כל הזמן..
אין לי בכלל מילים לכמה ששינית אותי שתת לי כל כך הרבה.. ובכל כך מעט זמן ומעט מילים.. פשוט כי זה אתה.. ופשוט כי כזה אדם היית אני לא מתכוונת לפאר אותך עכשיו וכמה שאני אוהבת אותך אתה בטח יודע.. כמה אתה חושב לי, כמה הערצתי ובהערכתי אותך... בטח עם היית איתנו היום בחיים לא הייתי אומרת לך את זה.. אולי לא הייתי מרגישה ככה.. אבל זה גורל..
את הסיבה לדעתי של המוות שלך כבר הסברתי לך פעם.. אנשים טובים נקטפים ראשונים.. יש גבול מסויים שאדם יכול להגיע בחיים שלו אתה בגיל 18 חצית את שלך. בגלל זה ה' לקח אותך מאיתנו. וזה התאוריה בקיצור..
משהו אישי- מהרגע שהלכת החיים שלי השתנו.. והיום יותר מתמיד אני יודעת את זה, כי מישהו שהיה הכי קרוב אלי פשוט אמר לי את זה.. לא שלא ידעתי. אבל שרואים את זה עלי אומר משהו הרבה יותר חזק..
מאז שנפלת לא אמרתי [אולי פעם אחת ואז התחרטתי :/] ש"אצלי הכל טוב" או "מצויין" תמיד זה רק נחמד.. תמיד זה בסדר.. או ככה.. כי אני לא יכולה להגיד שהכל טוב.. כי זה ממש לא נכון.. מאז גם נאבדה לי האופטמיות.. וחבל שאנשים שקרובים אלי לא רואים את זה.. כי הם פשוט לא עיוורים..
אומרים שחבר טוב רואה את החייך שעל פניך אבל יודעת את האמת שמתחת למסכה.. כנראה שאין לי כאלה [כמעט, אולי שניים] אבל זה לא מה ששינה אותי.. זה בעיקר הבדידות הפתאומית הזאת.. זה השמחת חיים שנלקחה ממני זה הזלזול גם במלא דברים... גם הגישה שלי לחיים ולעצמי היא אחרת..
ממתי אני כל כך קרובה לדת? ממתי כל כך חשוב לי דברים שאחרים אומרים? ממתי אין לי סבלנות, הכל מעצבן אותי? רואים את זה בכל כך הרבה תחומים בחיים.. והכל תוך לילה..
ועברו 3 חודשים.. וכלום לא השתנה.. ולא עברה דקה שלא חשבתי אליך.. ולא דבר יום בלי להסתכל בתמונות שלך.. וזה כל כך קשה לדבר אם המשפחה שלך, וזה כל כך קשה לראות דברים שכתבת.. וזה כל כך קשה שאתה פה כל הזמן..
אבל אני לא מצטערת אפילו לשניה על כך שהכרתי אותך, ואני לא מצטערת לשניה שאני אוהבת אותך. שינת אותי בחיים שלך ובמותך כמו שבחיים מישהו לא שינה אותי. אז תודה.
ויש לי עוד כל כך הרבה דברים שלא יצאו.. ולא יצאו.. והיו כל כך הרבה קטעים שפשוט הורדתי כי אותם אני עיוד לא מסוגלת להגיד לספר.. זה הסוד שלי, שאול אף פעם לא התגלה.. זה סוד רותח שעושה לי רק כוויות ופצעים.. אבל ככה זה ישאר, לפחות לזמן הקרוב.
נ.ב.
לא קשור לפוסט אבל עדיין- בגלל כל מיני שינויים שעברתי [וזה לא קשור למה שכתבתי הרגע] החלטתי סופית שאני לא אוהבת אותך, פשוט לא אוהבת..
אדוה.
.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
