ילדה קצת שונה..
מה כותבים שאין מה לכתוב? =] |
| 12/2006
האמת שעכשיו קצת מאוחר..
ויש כמה סיבות שאני כותבת לך את המכתב הזה התירוץ זה כמובן הגיוס אבל זה לא העיקר.
איך שניתקתי את הטלפון פתאום נהיה לי נורא עצוב, בטח זה מוזר לך בעיקר אחרי התקופה האחרונה שלא ממש דברנו הרבה, והיה מין ריחוק כזה שלנו ואני לוקחת את זה על עצמי, ברור לי שכל דבר נגמר ובעיקר קשרים מהאינטרנט אף פעם לא מחזיקים מעמד, אבל זה בכל זאת עצוב כזה [עכשיו אני לא מדברת על הגיוס אני מדברת בכללי] פעם היה מין הרגשה של משהו חזק כזה שפחדתי שזה יגמר אבל זה כבר לא ככה. אני רואה את זה בצורה אחרת של "דברים טובים נגמרים," או שככה זה ואין מה לעשות ואפילו עם זה יהיה קצת חסר יהיה מישהו שישלים את החלק הזה.. זה לא אומר שאני אוהבת פחות, זה פשוט אומר שאני לוקחת את זה ביותר קלות.
בזמן האחרון היה לי הרבה מאוד פרידות כאלה ואחרות.. פרדות מחברות ילדות פרדות מאנשים חשובים, מגישות ומאשליות בעיקר שהתנפצו. זה משהו שתמיד מפחדים ממנו אבל צריך לדעת להתמודד איתו. ואתה עוד חלק בהתמודדות.
לא סיימתי להגיד לך את מה שרציתי להגיד לך בקשר אליו, לא הגעתי לפואנטה של הסיפור.
הקטע הוא שבשבועיים אחרונים לפני שהוא התגייס התחלנו להתקרב מאוד, הרגשתי שהוא הבן אדם הכי קרוב עלי, לוקח לי כל כך הרבה זמן להיפתח למישהו, ואני ידעתי שעם הוא לא היה מתגייס אולי היינו עושים עוד צעד ובאמת הייתי נפתחת בפניו. אולי בגלל זה היה לי ממש קשה להיפרד ממנו, אני זוכרת כמה בכיתי.. וכמה שמחה הייתה מעורבת בעצב. שמחה כי הוא ממש רצה להתגייס הוא היה מורעל קשה, ועצבות כי אני בכל זאת ילדה אגואיסטית ולא רציתי את ההתרחקות הזאת.
אצלך בכלל לא דברנו על זה, אני לא יודעת עד כמה אתה רוצה בכלל להתגייס, כמה אתה מוכן נפשית לזה. זה עדין מוזר לי שלא דברת על זה.. בטוח עם הייתי מבינה עד כמה זה קרוב מוקדם יותר הייתי חופרת לך על העניין. האמת שרק עכשיו מבינים שעם על זה לא דברת כמעט אז עוד כמה דברים אתה מסתיר ממני. מה שמוכיח שאתה לא כזה שונה ממני. מה גם עושה עצוב לגלות את זה רק עכשיו.
בכל האנשים שהיו קרובים אלי עד עכשיו והתגייסו לי כמו אביב, שי, דוד, קובי, אדם, קשמר, אלמוג, יוסי דניאל סיון בעיקר [אלה מי שעלה לי עכשיו] בכולם בכיתי, ועם חלקם גם לא שמרתי על קשר, לא כמו פעם. עד עכשיו הקשר שלנו היה שטחי אז מה יהיה אחרי שתתגייס?
האמת שאני יודעת שתשנא את זה.. את ה"מכתב" הזה שכבר ממזמן הפך למשהו לגמרי שלי שאתה רק הנושא בגדול בו. אתה לא אוהב דברים כאלה, ואתה גם ממש לא חושב ככה... אולי זה קצת פוגע לדעת שמה שאני מרגישה הוא חד צדדי אבל לא אכפת לי. תמיד הייתי ילדה דרמטית שרואה הכל בקיצוניות שרואה הכול בשחור ולבן וקצת פחות את האפור שבאמצע.
ובקשר לאיחולים- עשיתי את זה כבר כל כך הרבה פעמים, ופתאום כל מילה אחרת נראת לי מיותרת. אבל אני לא מוכנה לוותר על זה-
רק בגדול שיהיה לך רק טוב, שתהנה, שתלמד לקחת את הדברים הטובים. המון כיף חיוכים והמון המון בהצלחה, במה שלא יהיה.
אני יודעת שאני התגעגע.. ואני לא רוצה לבכות. אני שונאת את זה.
אוהבת, ותזכור שאני תמיד פה לדבר איתך [כמה שזה נשמע נדוש ולא אמיתי, לפחות איך אתה רואה את זה]
נ.ב.
אני יודעת שאני הצטערת על זה, שאולי המכתב היה צריך להיות אחרת, אולי יש דברים שהיה עדיף לי לנסח אחרת או לשמור לעצמי אבל אני תמיד מעדיפה להגיד את מה שיושב לי על הלב. אני מעדיפה להגיד יותר מדי ולהצטער על זה מאשר לשמור בבטן ולהצטער שפספסתי את ההזדמנות.
יכול להיות שמה שיצא פה היה גם בגלל השעה, המצב רוח והזכרונות שהעלה לי הנושא, או הרגישות שיש לי לגבי בצבא. בכל מקרה זה מה שעלה לי כרגע, עד כמה שזה אולי ל מדויק.
לילה טוב.
אדוה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: