מתגבשות אצלי בתקופה האחרונה מחשבות לגבי דרכי המקצועית. אני מטיילת בחוץ במשך שעות עם העגלה ומנסחת אותן בראש, אבל בבית אין לי די זמן לכתוב אותן, ודברים משתנים במהירות. אני רוצה בכל זאת לנסות לסדר אותן בכתב, יש לזה פוטנציאל לעזור לי לחדד את הדברים.

אני נהנית מאוד בחופשת הלידה המוארכת מאוד שלי, אבל כבר כמה זמן מעיבה עלי העובדה שאני לא יודעת למה אני רוצה לחזור כשהבנות יכנסו למסגרת. סיימתי שלוש שנים מתוך ארבע של ההתמחות, אבל אין לי רצון לחזור לטפל. הריקוד בכלל לא על הפרק כמשהו רציני – אני מלמדת עדיין שעה בשבוע, ומתכננת להוציא דיוידי מסחרי, אבל הופעות אני כבר מעבירה הלאה באופן אוטומטי, והמחשבות שהיו בעבר לפתוח סטודיו נגנזו לחלוטין.

חיפשתי משהו חדש. רציתי ללמוד עריכה לשונית (שנה השלמות של לימודי לשון + שנה לימודי תעודה). רציתי ללמוד צילום, אבל לימודים מסודרים ואינטנסיביים כאלה שבסופם אין אפילו מקצוע של ממש אינם באים בחשבון עכשיו. כשדימיינתי את משרת החלומות שלי הגעתי למשהו כמו רכזת תרבות של עירייה, תפקיד שנוגע בתחומי פנאי, תרבות ואמנות, שצריך לגלות בו יוזמה ולהרים פרויקטים, וכזה שאין בו בכלל עניין של חיים ומוות, נמוך בפירמידת הצרכים. אני חושבת שהייתי יכולה להיות מצוינת במשהו כזה, ניהולי-ארגוני-חברתי, אבל אין לי שום רקע שיכול להוביל לתפקיד כזה, אם יש כזה בכלל. חשבתי ללמוד תולדות האמנות (לדעתי אלה הלימודים החשובים באמת למי שרוצה לעסוק במשהו שקשור לאמנות, זה וספרות והסטוריה. אמנות מעשית זה טכניקה, ועל טכניקה הרבה יותר קל להשתלט לבד), אבל באוניברסיטה הפתוחה אין בכלל תואר כזה. בנוסף לכל זה, בכל פעם שאני קוראת פוסט על הלימודים של צנצנת אני קצת מקנאה בה על זה שהיא מספיק חרוצה וחכמה כדי ללמוד בלשנות קוגניטיבית. בקיצור, אני די מפוזרת.

ואז ליטל דיברה איתי. יש לך שני מקצועות מצוינים, היא אמרה לי, למה את מחפשת עוד אחד. פשוט הגעת ליישורת, בכל תחום מגיעים לשלב הזה, וזה השלב שקשה לצלוח. נגמרת ההתלהבות הראשונית מהתחום ומגיעים למקום של העבודה הקשה, של למצוא את עצמך בתחום, את הדרך שלך הייחודית. את תגיעי לשלב הזה בכל מקצוע שתבחרי, ותצטרכי להתמודד איתו במוקדם או במאוחר.

ובכל מקרה, תמיד היא מוסיפה, את עכשיו אמא, וזה הכי חשוב, לא? מה את מטרידה את עצמך בכלל בשאלת הללו. את החלק הזה היא אף פעם לא מבינה.

אז זה נכון, החלק הראשון של מה שהיא אמרה. אני נהנית מההשתלטות על תחום חדש, מהגילוי. אני לא אוהבת את היישורת. אבל אם זה כך, אני צריכה לחזור לפסיכולוגיה.

(אנשים נגנבים מזה שאני אומרת להם שיש לי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ושאני לא בטוחה שאני רוצה לעבוד בזה. תמיד מפליא אותי כמה אנשים מדמיינים את עבודת הפסיכולוג כמשרת החלומות שלהם. אני מקנאה גם באנשים שזו היתה משרת החלומות שלהם, ועכשיו עוסקים בזה, בלי ספקות והסתייגויות. אני חושבת שרוב אלו שהגיעו לשלב ההתמחות הם כאלה.)

יש רגעים שבהם אני כן מתחברת לתחום הטיפולי, ואני חושבת שהעבודה שאני צריכה לעשות עכשיו היא לזהות אותם ולחדדם. היו לי כמה שברי-רגעים כאלה השבוע, ואלו ההבנות שגיבשתי עד כה:

נושא אחד שמושך אותי מאוד הוא, לא באופן בלתי צפוי, מגדר. אני צריכה לטפל בנשים, עם פוקוס על העצמה נשית (כן, כן) ובעיקר סביב הנושא המיני. לא בנפגעות תקיפה וגילויי עריות וכד', אלא בדברים סובטיליים יותר. אני רוצה להיות מסוגלת בתוך הטיפול לקדם אג'נדה, אני רוצה לעזור לנשים להשיב לעצמן כוח וביטחון (נשמע יומרני? לא יותר מכל סוג אחר של טיפול נפשי). זה נשמע כמו חינוך אבל זה טיפול, כי מדובר על עזרה בתיקון נזקי ההפנמות החברתיות האיומות שסביבנו. יש נשים שנפגעות יותר ויש שפחות, יש כאלה שחיות טוב עם נזקיהן ויש כאלה שנזקים אלה מחלחלים עמוק לחייהן הנפשיים ומעוררים אצלן מצוקה. 

במקום הקודם בו עבדתי משכללים עכשיו תכנית חינוכית ל"בריאות מינית" לנוער. בתור התחלה דבר כזה היה יכול לעניין אותי מאוד.

זה מה שאני יודעת בינתיים. כמובן שנושא האמהות מרתק, אבל זה מאוד טבעי שבשלב הנוכחי בחיי זה ירתק אותי. צריך לבחון האם זה ישאר מעניין עבורי גם כשאהיה עסוקה בדברים אחרים.