גבולות הם לא הצד החזק שלי.
לשים אותם לאחרים?... בזה אני מעולה. לקבוע גדרות, לשים מחסומים, להגיד "עד כאן".
אני טובה בלדרוש כיצד אני רוצה שיתייחסו אליי ואיך בשום אופן לא מקובל, אני יודעת מה יפגע בי עמוקות וממה להתעלם, בוחרת טוב את הקרבות והריבים שלי ויודעת לבחון את כל הצדדים של המטבע הזה שאני זורקת כל פעם באויר ומחכה לראות מה יצא.
הבנאדם שאני הכי פחות טובה בלמתוח לו גבולות- הוא אני. כמובן.
כי כשאתה מסתכל על עצמך, מתוך עצמך, אתה כבר לא כזה אובייקטיבי, מסתבר.
אז באופן שכלי אני מודעת, יודעת, רואה נכון וחושבת בהגיון.
ובאופן רגשי... אני פשוט שירי. פועלת לפי אינטואיציות, לא מסוגלת ברמת העיקרון להתעלם מהלב, אמצויונאלית להחריד ואוהבת את החיים האלה כשהם ככה, מטורפים.
החורף לדוגמא, הביא הרבה פחות טוב מחורפים קודמים. אולי די הרסתי לעצמי כשהצהרתי מראש ש"הנה מגיע החורף, עכשיו יהיה הכי טוב". אולי לא צריך להצהיר, אולי צריך פשוט לחכות, לראות ולקבל.
מה לעשות? אני עוד מאלה שמאמינים בנאחס, בלא להעביר סכין מיד ליד ובלא לפתוח מטריה בבית כי זה יעשה חור בתקרה.
ועכשיו, כשהבנתי שאני אחרי תקופה בינונית למדיי, אני מרגישה שסערה עוד לפניי.
לא יודעת.
לא יודעת איזו.
לא יודעת מה יבוא או מה יקרה... לא יודעת להסביר אם זה יהיה טוב או רע. אבל זו מן תחושה כזאת שמשהו תלוי באויר והוא עומד להשתנות. נראה לי שלא משנה מה תהיה התוצאה- זו תחושה טובה לכשעצמה. כי להיתקע במקום זה הכי גרוע.
אז אמרתי כבר? שגבולות הם לא הצד החזק שלי?
קשה לי לשים אותם לעצמי. קשה לי לגדר מה אני רוצה כרגע... מה עושה אותי חזקה ומה הופך אותי חלשה.
קשה לי להגיד "זה עשה לי רע בעבר, לא אחזור על זה שוב", כי במימד שבו אני נמצאת כרגע, המוטו הוא "לעולם אל תגיד לעולם לא". ויש בזה משהו קצת מסוכן. אולי מאד מסוכן. כי ככה בעצם אני משאירה את כל הדלתות פתוחות.
ולמה זה רע להשאיר את כל הדלתות פתוחות?
אני יודעת למה זה רע.
אבל...
שישארו פתוחות. פרוצות. רחבות וגדולות.
שיתנו לי מרחב ואויר ומקום.
שיתנו לי תחושה שיש לי מרחב תמרון ועשיה וחשיבה... שהכל פתוח ועוד לא מאוחר.
לפעמים לא חייבים לחשוב כל כך רחוק,
לפעמים פשוט לא חייבים למתוח מראש את כל הגבולות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
