איזה בכי התפרק פה הרגע.
בכי של שבועות. חודשים. חודשים על גבי חודשים הוצאתי. וההרגשה היא שעוד לא הכל יצא.
אני לא מרוצה.
זאת אומרת, באופן כללי אני מרוצה.
אבל אני לא.
לא מרוצה מהמשקל שלי, ומהתוכניות שלי לרדת בו. לא מרוצה מההתמדה הלא קיימת שלי לאכול ולצרוך בריא יותר, מסודר יותר, בשביל הבריאות, והמראה וההרגשה. במקום זה, אני רק ממומרמרת יותר, מתגלשת למטה במורדות הכישלון וחוסר כוח הרצון ומטפסת במעלה התיסכול וחוסר האונים.
לא מרוצה מהיחס שאני נותנת למשפחה שלי... אני קצרת סבלנות, מרחיקה ומרוגזת.
לא מעניקה מזמני לאחייניות שלי, מתרגזת על אחים שלי במהירות האור ומספיק משפט לא זריז מספיק וגם ההורים מקבלים את שלהם.
דקה אחר כך אני מרגישה רעה, כפויית טובה, מפונקת ומגעילה.
וזה בסופו של דבר מה שאני, אם זה היחס שאני נותנת.
לא מרוצה מהשגרה המשעממת שלי.
נמאס לבדוק את אותם דברים, לעשות את אותו הדבר, לבצע את אותה שגרת היום בדיוק פם אחר פעם מבלי יכולת לזוז ימינה או שמאלה.
לא אוהבת את השיעמום, את העייפות, את החוסר חשק.
לא מזמן הייתי חיית יציאות, ועכשיו החשק היחיד שיש לי זה להיכנס אל מתחת לשמיכות.
וזה לא דיכאון חורף... אם כבר החורף אולי ירים אותי קצת.
לא מרוצה מהרעשים שהאוטו שלי משמיע, מזה שהכפתור האמצעי בפלאפון החדש והיקר שלי תקול, מהקצוות השרופים, מהרשימת קניות ותשלומים, מהאגרת רכב שצריך לשלם, מהאבק בחדר ומהבחורים ששולחים לי הודעה ב-2 בלילה.
לא מרוצה מהטרגדיה שמתרחשת לי בבטן כשתוכנית לא יוצאת לפועל כמו שרציתי.
מאכזב אותי לדעת שבזה לא השתניתי. אולי רק קצת התמתנתי.
ויש, יש עוד.
ואני קצת נחנקת ומוצפת כרגע.
והעיניים אדומות ונפוחות מכל הדברים הקטנים האלה... שמצטברים בסופו של דבר לכאב בטן אחד ענק... שמשתחרר באיזה יום שבת אחד, בלי התראה... באמצע נסיעה כשצריך להחביא, כי אני לא לבד.
ואז זה מתפרץ.
מתפרץ וקורע את הבועה הזאת לחלקים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
