לפני כמה שבועות, בסערה הגדולה. לקח לי מספר שבועות מהרגע שכתבתי את זה, עד הרגע שקראתי את זה, והחלטתי לי שהאמת לא עושה לי רע. היא רק קצת צובטת.
"
החורף הזה קורא לי לכתוב.
אבל לא על מחשב בהקשת מכות על מקלדת, אלא להוציא דף ועט, כמו פעם- ולכתוב.
איזה גשמים יורדים עכשיו... איזה רוחות!
שלג בגולן ובירושלים, הכנרת מתמלאת, איילון מוצף, כבישים נסגרים, נחלים ונהרות עולים על גדותיהם ונדמה שבלאגן גדול פוקד אותנו.
אבל אני? אני מרגישה ברת מזל.
אולי אני לא בדיוק ניזוקה מתוצאות הסופה הזו אז אין לי מילה בעניין, אבל למרות זאת- אני מרשה לעצמי לצעוק על כולם להפסיק לקטר ולהנות מהברכה הזו שירדה עלינו משמיים. גשם, מים.
הכנרת, השדות, הים והגינה שלי אגב- לגמרי איתי בעניין הזה, אז לא איכפת לי שמע"צ קצת פחות.
יחד עם זאת, הטיפות על החלון והאפור שבחוץ גורמים לי לשקוע קצת במחשבות.
השבועות האחרונים לא פשוטים בשבילי, בלשון המעטה.
הגעתי למסקנה נחרצת על מישהו שיקר מאד לליבי, שאני נהנית איתו, מרותקת על ידו, מסוקרנת, נמשכת ומסוחררת ממנו... והנ"ל- הוא כנראה בנוסף לכל הטוב הזה, לא טוב בסה"כ הכללי שעתיד להגיע.
ברגעים האלה, הרבים- שהוא כן עושה לי טוב, אני שבויה בעולם קסום ותלוש מכל חוות דעת הגיונית או מעוגנת במציאות.
הדקות והשעות עוברות ואני על גג העולם ככל שהן עושות כך, מקווה בסתר ליבי שלעולם לא יגמר, כשברור לי שכן.
פתאום כשאני כותבת על זה אני כנה. איזה קסם.
המסקנה הזו פילחה את הלב שלי לשניים.
החלק שבי שלעולם לא יכנע לראש ומתנגד נחרצות לרעיון הזה. החלק שאומר ללכת תמיד אחרי הלב, כי מה עוד נשאר לנו בחיים?
ולכן- גם לעולם לא יסיים את הקשר הזה.
והחלק האחר שבי- שנחנק, שבוכה ונשבר בכל פעם שאני מבינה שלא היו אגדות מעולם, היה רק חלום.
ואז אני הופכת מיואשת. ודומעת בנוקשות כמו הטיפות על החלון.
לא בטוחה איך יוצאים מהסבך, או אם בכלל אני רוצה לצאת.
לא מבינה (כמו בכל פעם) איך יהיה מישהו נוסף שיעניין ויסחוף אותי ככה אחריו. זו נראית משימה כל כך קשה בימים אלה.
לא אוהבת לוותר לחיים ולעובדות היבשות, לא אוהבת מציאות שסותרת על הפנים ואין לי דבר לעשות בעניין.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
