לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

.speak baby, speak


" את שולפת מילים כמו סכינים, ונועצת אותם עמוק אצלי בבטן. "

Avatarכינוי: 

בת: 37

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2012

התרחקתי קצת מהכל.


פתאום אני מרגישה את זה, אפילו שההגדרה המדוייקת עדיין לא קופצת לתודעה.


התרחקתי קצת מעצמי, כולנו מתנתקים לפעמים.


התרחקתי קצת מידידים קרובים וחברים טובים כי הרגשתי ואולי עוד קצת מרגישה שהם הגיעו קרוב מידי.


אני שונאת להרגיש חשופה מידי, צפויה, מובנת מאליו.


אני יודעת שאני לא, אבל אין ויכוח כנגד מה שאני מרגישה.


איך אני יודעת שהגיעה תקופה של חשיבה והבנות?


אני חוזרת לשמוע שירים עצובים ומתאמצת לבכות.


עדיין לא הצלחתי, אבל זה מצטבר ואני מרגישה שאני צריכה את זה.


מזמן לא בכיתי, וזה אומר שמזמן לא פרקתי, שמזמן לא היה מקרה משמעותי, מילה גדולה או שיר חזק שגרם לי לפתוח את הסכר שאני פותחת כל כמה שבועות, או חודשים, או יותר.


זה שלב ההתנתקות, ההתנקות.


אז אני תופסת צעד אחורה מעצמי ומכל החשובים לי וזה עדיין מדהים בעיניי איך אפשר לעשות את כל הדברים האלה בתוך עצמך ועדיין להרגיש כאילו גוף חיצוני ולחלוטין לא קשור עושה את כל הצעדים בשבילי.


יש סיכוי גדול שזו הסיבה שאני לא מסוגלת לשבת בשקט יותר לבילוי בפאב עם חברים, אלא רוצה רק מסיבות סוערות עד 6 בבוקר שבהן אני ממש לא צריכה לדבר או לתקשר, אלא רק לזוז לאט ומהר, לא לשתות בכלל כי אני נוהגת- אבל שכולם ישתו מסביבי עד שהם לבסוף מתעלפים במכונית בדרך הביתה ואז זה אומר שוב- שלא צריך לדבר יותר מידי. זה אני, האוטו שלי והדיסק שמתנגן לי ברקע כל הדרך הביתה, 40 דק' ב-5 וחצי בבוקר.


 


מדהים שכל המילים באות לי בבת אחת, מתפרצות החוצה ככה סתם באיזה יום שבת אקראי, ב5 בערב, בלי קשר או סיבה.


זה טוב, זה טוב.


זה בא ישר משם, מאיפה שצריך.


 


אני חושבת שהספיק לי האירועים החד פעמיים האלה.


אני חושבת שהספיק לי מאנשים ארעיים וזמניים בחיים שלי.


זו הייתה תקופה נהדרת, ותקופה מבחירה... פרק זמן גדול ולא מבוטל שבו החלטתי החלטה יזומה לא להיקשר לאדם אחד יותר מידי.


להיות שם ולהתנתק... להנות ולחתוך... לצחוק ולדמם קצת, ולהיות קצת עצובה, ולתרגל התגברויות קטנות כל פעם מחדש. מבחירה.


אז, אני חושבת שהספיק לי.


התנתקתי לתקופה, התרחקתי. מאלחשת את כל המקומות שמתרגשים בדרמטיות מהדברים הקטנים של החיים.


ועכשיו אני מרגישה שמגיעה תקופה שבה זה כבר לא יספיק לי, תקופה שבה אני אבקש את עצמי לעצמי חזרה.


אני רוצה קבוע ויציב ושגרה. אפילו שזה מפחיד אותי נורא. ושבתוך כל ה"רגיל" הזה יהיו לי רגעים מרגשים, עצובים, מסעירים. ואדם אחד משמעותי בחיי.

ואני יודעת שאפשר, אני רק צריכה לפתוח איזה שער.


אני יודעת שאני יכולה,


וזה בא.


 





 


 


 


 

נכתב על ידי , 21/4/2012 17:49  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





27,454

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפופיקית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פופיקית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)