זו לא התקופה שלי. 

אולי זה המעבר בין העונות, החום שעולה, אולי השינויים והמסגרות המשתנות. אני לא יודע. 

אבל כמעט תמיד, עם יוצאים מהכלל שתיכף אפרט עליהם, סוף יוני-תחילת יולי היא תקופה של שקיעה, תקופה קשה שלפעמים משליכה לקיץ שלם.

אני נזכר שגם בתור ילד, לרוב עם סוף שנת הלימודים הייתי לוקה בדלקת כזו או אחרת. דלקת גרון, דלקת קנה הנשימה. משהו שם באיזור.

אתם יכולים לנבור פה בפוסטים מהתקופה בשנים מקבילות ולראות שהם שליליים ברובם.

לפני שנה, האמת אני זוכר שהיה לי קשה, והתחיל רצף אימונים רצחני כזה שהצלחתי איכשהו לשרוד. שבוע עסל-שבוע בסל כזה.

לפני שנתיים איבדתי את המחלקה בדיוק בתקופה הזאת. עד שהצלחתי להשתפר ולהתמודד עם הקו שהיינו בו אז, הגיעו המון מעברים ששיגעו אותי והתחלתי לאבד את זה ממש.

שנתיים לפני כן הייתי במשבר בקורס מ"כים וכן הלאה... 

היוצא דופן הוא קיץ 2009. הסיבה- הייתי אחרי תפקיד טוב כסמ"ח, התחילה הכנה לקק"צ, הייתי בכושר נהדר אבל מעל הכל:

הייתה לי מוטיבציה אדירה, ושום דבר שלילי לא עניין אותי. לא דיגדג אותי בכלל.

יש לי יכולת להרגיש את החיים שלי דרך הפוסטים.

כשאני קורא את הפוסטים מקיץ 2009, אני מרגיש כוח. כוח אדיר, שבחלקי אני מתגעגע אליו מאוד, ובחלק שלי פחות.

יש שם אנרגיות ורעננות. אותן אנרגיות שהיו לי בתחילת תפקיד מ"מ ובתחילת הקשר עם סהרונת.

אנרגיות של קליע שיוצא מהלע של הרוס"ר. מן הרגשה ששום דבר לא יכול לעצור אותי.

עכשיו אני רחוק מזה מאוד, ואני מתיישר עם הגרף.

יש המון דברים לעשות, לקדם, לדחוף ולשפר, יש פסיכומטרי ממש ממש בקרוב, אבל איכשהו- אין לי אנרגיות לכל זה.

כאילו המוטיבציה שלי לדחוף דברים ברפת לא כזאת גבוהה כי משהו אחר מפריע לי, והלמידה שלי לפסיכומטרי לא מספיק טובה כי אני מוסח ממש.

תבינו שמה שמעצבן אותי השבוע למשל הם טקסים- היום אח שלי קיבל "צפרגול" (סיים מסלול הכשרה בשריון), ואתמול אמא שלי קיבלה תואר שני, ועם כל השמחה (המאוד מוגבלת שלי), אני מעוצבן מההפרעה לשגרה שלי. אתם מבינים את הדפקט?

היום בכלל אני מרגיש חרא. ואין לי כוח לכתוב יותר בעצם..