בערך הודעתי לאבא שאני בחופשת מחלה. האמת? אני באמת חולה. חולה מאוד אפילו. 

קשה לי מאוד להילחם נגד היצר שנקרא אצלי "דיכאון". 

אתמול הייתי אצל אורי, שכרגיל היה נהדר ועשה מהלך נגד. אבל היום בבוקר התעוררתי לעוד יום אפרורי. אין גוונים באפור שלי. הכל אותו דבר, אותו סבל מתמשך שכרוך בהימצאות עם עצמי עד שאני פוגש מישהו מהחברים והופך לאדם אחר לחלוטין.

החברים לא רואים את זה, אבל בעבור הרבה אנשים אני יכול להיות נווה מדבר. בעבורי אני ההיפך, אני המדבר הצחיח ביותר, היבש ביותר ונטול החיים ביותר הקיים בעולמנו. 

כמו שלחבריי ולחברותיי אני רוצה לעזור, להקשיב ולתת, כך אני לא רוצה לתת לעצמי. כמו סטיית תקן כזאת, כמו חריג קלאסי.

אדם דואג קודם לעצמו ואז לאחרים. אני לא דואג לעצמי כלל ודואג קודם כל לשאר.

השיתוק הזה משתלט עליי בצורה בה ונום משתלט על ספיידרמן. כמו נכרך סביבי בחוץ אבל גם ובעיקר בפנים. משבש את כל הלכי הפעולה התקינים וגורם לי להיות זומבי ריקני.

יש לי המון דברים לדאוג להם, המון דברים לטפל בהם בעבור עצמי, המון עבודה לעשות גם במשק. 

אבל אני משתתק ונאלם. מרגיש כבד כל כך ועם זאת חלול כל כך. 

אולי כמו שאדם אחר חולה פיזית כשהוא דוחק את עצמו לקצה, או כשהגוף רוצה לסמן לך משהו, אולי גם המחלה הזאת שאיננה פיזית באה לאותת לי.

משהו בנפש שלי לא נותן לי להתקדם עד שלא אטפל בו. אולי זה בעצם טוב. 

אורי אמר לי שהדיכאון שלי עלול לפגוע בסהר. שאם היא תדע שהרגשות שלי (או היעדר הרגשות שלי) הם כאלה, היא תרגיש רע עם עצמה. 

כשחשבתי על זה הבנתי שלא הפרידה ולא הדברים שהייתי יכול לעשות טוב יותר בקשר, לא אלה הדברים שמפריעים לי.

אם כבר משהו מפריע לי הוא בא מכיוון אחר לגמרי.

באיזשהו מקום סהר הייתה מרכז העולם בשבילי. כשהייתי איתה, הייתה ישות אחרת בעולם שבאופן בסיסי דאגתי לה, והקפדתי גם על ההופעה שלי (לא התגלחתי מאז שנפרדנו, למשל) אבל יותר מכל לאזן את המצב הנפשי שלי עד כמה שאפשר. שלא אהיה עליה לנטל, שלא אהיה בדיכאון ואכביד עליה.

לפחות ניסיתי.

הרצון לתמוך בה ולהיות שם בשבילה היה משקל הנגד שהייתי צריך בשביל להישאר על הרגליים, כדי להפעיל כוחות ולשמור על עצמי יציב. כדי שהיא לא תיפול חלילה.

ועכשיו, אין לי סביב מה להתמרכז עקב הכישלון התמידי שלי להתמרכז סביב עצמי. זו מין סתירה פנימית. האגוצנטריות שלי היא אדירה. תסתכלו בפוסטים שלי כמה השימוש נרחב במילים "אני, שלי, לי, עצמי".

אבל אין לי רצון לדחוף את עצמי, אין לי רצון לקיים חיים בשבילי, אין לי חלומות כי קברתי אותם וחדלתי לחלום חלומות בשביל עצמי.

קשה לי לומר אם זה מתחושה שאני לא ראוי לעולם או שהעולם לא ראוי לי. זו גם אפשרות. אני יכול להיות מתנשא ברמות בלתי אפשריות.

במבט לאחור, הכישלון כמ"מ פגע במוטיבציה שלי לפעול בשביל עצמי. כל תקופת הצמיחה שהייתה לי עד לפני שלוש שנים בערך, הייתה מוכוונת מטרה- תרומה למדינה.

נתתי לעצמי לגדול כדי שאוכל לשרת טוב יותר. האגו שלי היה כרוך סביב הרצון שלי לתרום. ההגשמה העצמית שלי הייתה לעשות משהו למען המדינה.

וכשזה נשבר, זה שבר משהו עמוק בתוכי. הדכדוך התמידי שיש לי על המדינה והעם שלנו היא מעין חסם שמונע ממני להתקדם.

ההיגיון הוא שאם הציבור, או הזולת, הם רעים ולא ראוי לפעול עבורם, אז למעשה אין לי משמעות. זה מבטל אותי לחלוטין. כמו שכשהייתי מ"מ, ברגע שהתחלתי לשנוא את החיילים שלי, או לפחות חלק לא מבוטל מתוכם, התחיל המדרון החלקלק של ירידה ביכולת שלי לתפקד.

גם תחושת חוסר הנחיצות שאופפת אותי בבית תורמת לא מעט למצב. אם דקרט אמר ש"אני חושב משמע אני קיים", אז אצלי זה "אני נחוץ משמע אני קיים". איכשהו אבא משדר לי שהוא כאילו צריך אותי. אבל רק כאילו. כשהוא היה בחופשה היה לי כאן טוב, כי באמת הייתי נחוץ. כשהוא כאן אני לא חשוב.

אז אני זרוק בצד כאבן שאין לה הופכין. רובוט שכפתור ההפעלה שלו שקוע איפשהו בגב, בדיוק בנקודה שהוא לא מצליח להגיע אליה. צריך שמישהו אחר יפעיל אותו. יחיה אותו. אחרת הוא כבוי.  

ועכשיו צריך לשבור את המעגל הזה. יהיה לי יותר טוב כשאהיה סטודנט. הבעיה תתחיל אחר כך. כשאסיים את הלימודים. תמיד הכשרות, קורסים ולימודים הוציאו את המיטב ממני. אם החיים היו בתיאוריה הייתי מלך העולם. כשמתחילים לפעול אני אחרון, ואז מתחילים התסכולים להיצבר... 

זו בעיה שורשית שאני חייב לפתור, אחרת היא תאכל אותי כמו סרטן.