כל כך לוקח הכל ללב. וכן, אני יודע שהדבר הבסיסי הוא להגיד "אז אל תיקח.", אבל איכשהו זה קורה, בלי כוונה.

מכאיב לי שאנשים שגדלתי אצלם בבתים, שאנחנו מכירים אותם שנים, האנשים האלה עושים לנו את המוות. 

הכל הופך למאבק. כל הכפר לדעתי לא סובל אותנו. רוצה שנסגור את הרפת כבר. בורגנים ארורים. 

כל כך כואב שהסביבה שגדלת בה הפכה למשהו אחר, ועכשיו היא מקיאה אותך החוצה. 

אני לא חושב שזה אישי נגדי, אבל אני לוקח את זה ככה. אני כל כך מעורב בדברים, כל כך בפנים, ולדעתי כולם יודעים את זה, שמבחינתי זה אישי לחלוטין.

וואו, קשה לי לכתוב כשאני כבר יודע איך ייראו תגובות של חברים. 

"אל תיקח, תנתק, תעשה ככה, תעשה אחרת...". נורא מפריע להתבטא חופשי כשבראש יושב לי מה יגידו, איך יתייחסו אליי אחר כך. 

אני נורא נותן לסביבה שלי לשתק אותי. זה מין משהו אצלי. מתקפל, חלש, לא באמת עושה משהו, סתם נעלב ויושב בצד, סופג ומפנה את הלחי השניה, לא מגיב. סמרטוט. 

אחלה של דרך לפתוח שבוע. 

חשבתי לכתוב מכתב לתושבי הכפר או משהו, אבל אני יודע שרוב האנשים מצדדים בגישת ה"תעיפו לנו את החקלאות מהפרצוף, אנחנו רוצים איכות חיים (כאילו שזה סותר...)". 

היום כולם חיות טרף. אם אני אראה חולשה, הם יתנפלו. אנשים מריחים את הדם היום, והם צמאים. אף אחד לא רואה אותך יותר.

יעזור לי מאוד לצאת מפה כבר, להסתכל על הכל מרחוק. ממילא כבר אני משאיר את אבא לבד במערכה הזאת. אולי מבחוץ אני אוכל לעזור יותר. כשאני בפנים אני נבלע ונחנק.