אם נתחיל מהאמצע, יום רביעי היה קו שבר מסוים.
בקצרה, נסעתי למקום שבו נערכה פרוצדורה כלשהי שאני אלאה אתכם בה, ועיקרה ההתנגדות של השכנים לרפת שאנחנו רוצים לבנות. יש ועדה ששמעה את טיעוני שני הצדדים, ועל פי זה תקבל החלטה. הפגישה הייתה פגישה שניה.
חברי הועדה החליטו שחלק מהם יסעו אלינו לבית בשביל לראות בעיניים במה מדובר.
השימוע עצמו היה די טוב. הצד השני דאג להגחיך את עצמו בכמה נקודות, והרושם היה שהועדה עוברת אלינו.
בבית חיכה להורים שלי (אני כבר חזרתי לירושלים) אמבוש. כמות לא מבוטלת של נשמות טובות מהמושב הגיעה למשק בזמן שהועדה הייתה שם, וצעקו על ההורים שלי, קראו בשמות, ההורים שלי התבשרו שמסתובבת עצומה בכפר נגד הרפת שלנו ועוד...
אבא חושב שזה השפיע לרעה.
בכל מקרה, זו הנקודה בה אצבעות הרפאים של הבית הגיעו לכאן. שאבא סיפר על זה הרגשתי את הזעם המתפרץ, זעם שמשתולל בתוכי בעת שאני כותב את השורות האלה. זעם של רצון לנתץ גולגלות. כזה, אם תהיתם.
לכן גם טוב שלא הייתי שם, כי אני לא יודע מה הייתי עושה בסיטואציה כזאת. כנראה שהייתי נוקט באלימות. כל הכעסים המודחקים האלה רק ממתינים להזדמנות לצאת. הגוף מצפה לפורקן, לקתרזיס של אלימות ושל דם. הבעיה שגם הנפש, ולא הגוף (עד כמה שההפרדה הזאת בעייתית) מצפה לזה.
ומאותה נקודה התחלתי לגלוש יותר ויותר לדכאונות, לדחייה של דברים, למריחה של זמן. האפקט של ההתרחקות מהבית והדינמיות של החיים כאן התטשטש עד מאוד, ואני מוצא את עצמי עם המון דברים שאני רוצה וצריך לעשות, אבל מבלי היכולת להתמודד עם שום דבר. תקוע ואטום.
יש לי תחושה טובה שאני הרבה לפני השיא שלי כנגן ומוסיקאי. אחרי כשבועיים-שלושה של נגינה כמעט יומיומית כבר מתחילים להרגיש הורדת חלודה משמעותית. הצטרפתי לתזמורת האוניברסיטה, ואני מקווה שעם ההכוונה הנכונה אתקדם ואתפתח למה שאני יכול להיות.
יש לי תחושה שמהמוסיקה היא ה"אתחלתא דגאולה" הפרטית שלי. שמכאן תבוא הישועה, מכאן תפתח הטובה עליי.
יום ראשון מפגש היכרות עם המטפלת, אגב. זהו, מתחילים טיפול פסיכולוגי, למרות שזה הרבה כסף ולמרות הכל- התחושה הבהולה יותר היא של צורך. ממזמן אני כבר מוצף ומוכרע על ידי הרגשות שלי ואין לי שום שליטה על הספינה הזאת. בניגוד למה שהיה בבית, עכשיו זה ממש יכול להזיק לי להמשך החיים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
