אחרי שבועיים של לימודים שהיו סה"כ לא מאכזבים גם אם לא קלים במיוחד, הגיע קליימקס בדמות כנס חגיגי של המכינה.

דווקא שם הגיע לי אנטי-קליימקס חריף וקשה שהותיר אותי עמוק בדיכאון.

הדיבורים על משמעות ועשייה עוררו אצלי שאלה פנימית ששברה את המעטה הדק המפריד בין החיוביות שהצלחתי לגייס ברוב השבועיים בעיר, לבין הדיכאון שתמיד אורב שם ומחכה לשעת כושר. 

איכשהו הבנתי כמה טעם החיים שלי דלוח, כמה אין סיפוק בדבר שאני עושה. שאין בי הגשמה עצמית כי אין בי נכונות ואין לי מטרה, ואינני אלטרואיסט ולא אגואיסט אלא בן-כלאיים מעוות שלא נהנה מאף אחד מהעולמות האלה.

ואיך כל המטרות והשאיפות הפכו לאבק יבשושי בפה, ואין לי יכולת לא להקיא ולא לבלוע ולא להכניס משהו אחר. רק לסבול מחוסר התכלית המתמשך. 

ומהר מהר כל הפרצופים הידידותיים, המוכרים ובהירים הפכו לצלליות שמהלכות מסביבי, שואלות אותי דברים, מדברות איתי, אני איתם, בעוד שעמוק בפנים, באמת, רק רציתי לברוח. 

לברוח מהעולם של ההגשמה, לברוח מעצמי, לברוח מהכל. לצלול לאיזו הסחת דעת, לשכוח שאני קיים בכלל. 

הלכתי ברחובות מדוכא ושפוף, חוסר רצון לחיות פעם בי באיזה כוח שאי אפשר לתאר אותו בכלל. ניסיתי להיאבק בו, אבל חוסר האונים כל כך גדול. כמו זבוב שלכוד בקורי התודעה הדביקים והאיתנים, מתפתל לשווא, חוזה באימה בעכבישת ההרס העצמי מחליקה לאיטה על הקורים, באדישות של מנצחת.

המטפלת בשיחת ההיכרות שאלה אותי מה התחושה באותם רגעים. כבד. משקולות בראש, בחזה, על הכתפיים... כמו משקולת גדולה של שני טון שמונחת עליי ואני לא מצליח לזוז ולא לנשום. חנק. חנק נוראי של הרגשות ושל המחשבות. הכל אפור-כהה ומת, מסך עשן שמעוור ונכנס לנחיריים, לפה ולריאות ואני אפילו לא יכול להשתעל ולהוציא אותו החוצה.

ואובדן התקווה, והמחשבות הנוראיות וההרסניות שאולי כל החיים אהיה ככה, אולי היו כמה הבלחות אחרות, אבל זה תמיד חיכה שם, אף פעם לא הצלחתי להתמודד באמת, תמיד ברחתי עד שכשהפסקתי לברוח זה השיג אותי ולא מרפה ממני.

ואני מקווה שאתם לא מבינים ולא תבינו עד כמה זה עמוק ורע ומגעיל, כמה כל הישות שלכם הופכת למשהו קודר ואפל, איך הערפיח התודעתי הזה אופף כל מחשבה טובה וכל רצון טוב והופך אותם ללחישות חלושות ולא מובנות.

וכל רצוני באותם רגעים הוא להתפורר לאבק, להיסחף עם הרוחות, להפוך לצל של זיכרון ולהתפוגג לנצח.