נשימות שטחיות, מהירות, משותק. עוויתות. עצירה של הנשימה עד ערפול חושים ואז נשימה מאומצת.

הכל התחיל כי פתאום פחדתי מהחושך. 

אני יושב על הכיסא וחושב לעצמי "קח אותי, קח אותי כבר", ויודע שהדיבור הוא לעצמי, אבל ממשיך וממשיך. מייחל לאיזו נפילה, להתמוטטות עצבים, דום לב, אובדן הכרה זמני- כל דבר שיחלץ אותי מהסיטואציה. 

האדישות בה אני שרוי עכשיו מגעילה אותי. כותב על מה שקרה זה עתה ועדיין חש את תוצאותיו, אבל כל כך אטום להכל.

המסך ביני לבין המציאות רק הולך ומתעבה, והכל מתחיל להראות יותר ויותר רחוק. 

לא יודע איך ההתקף נגמר. הכל מפריע לי כאן. כולם מפריעים לי כאן, הכל מטריד אותי.

קצת עצוב שפיללתי לטלפון או לפנייה ממישהו קרוב במהלך מה שקרה, אבל ידעתי שלא אגיב. כל קשר עם העולם החיצון הוא מעיק ומטריד ופולשני ואני לא רוצה אותו.

החלטתי שאני לא חוזר לכאן (בית של ההורים) עד סוף החודש הבא. אני לא מסוגל להיות כאן. בכל פעם שאני חוזר הכל הולך ומחריף. באופן כללי הכל הולך ומחריף. 

אני שוקל ברצינות לפנות לאנשים שעובדים איתי ולספר להם על המצב. כדי שיבינו למה אני ככה ולמה אי אפשר לבנות עליי בתקופה הקרובה. ידוע לי שזו הודאה בתבוסה, אבל מצד שני- הובסתי. אין דרכים אחרות לתאר את המצב בו אני נמצא. תבוסה למה שזה לא יהיה שאוכל אותי.