קסם היא המילה הכי קרובה לתאר את הרגעים האלה שיצירה מתרקמת והולכת ואתה חלק מזה.
להיות חלק משיחה עילאית, הרבה מעבר לבינה שלנו, אבל באותו רגע כן להבין את העילאיות הזאת ולהיות חלק ממנה.
בחזרה עצמה הייתי על הפנים. ממש חסר ביטחון (בכל זאת לא ישבתי בתזמורת כמה שנים טובות...). אבל זה לא הפריע לתחושת הוואו ולאופטימיות להמשך. בשאיפה אהיה שם הרבה זמן.
ואם נחזור לבידור הזול רגע:
אני לא מבין מה הפליאה הגדולה על כל פרשת ה"זמר המפורסם" ששמו "נאסר לפרסום". עולם הבידור נהיה יותר ויותר מעוות עם הזמן, ומטפטפים לנו די באגרסיביות מיניות חסרת מעצורים.
אם בדרנית כמו ריאהנה תופסת כאן את הכותרות, כשכל מה שהיא עושה זה לחשוף עוד ועוד חלקים מהגוף שלה וחוץ מלככב בסרטי פורנו עושה כל דבר מיני שאתה יכול להעלות על הדעת, מה הפלא שתעשיית הבידור נראית ככה?
אם תרבות הפנאי שלנו כצעירים היא בחלק לא מבוטל ממנה תרבות של לשתות אלכוהול, לעשן סמים ולחפש זיונים, מה אנחנו מתפלאים ש"אלילי התרבות" שלנו עושים בדיוק אותו דבר ביותר גדול (או קטן במקרה הזה)?
כל הדיון לגבי הזמר שעשה או לא עשה, הוא בכלל לא רלוונטי. הדיון צריך להיות- איך הגענו למצב הזה?
איך הגענו למצב בו מדורת השבט שלנו היא ריקנות?
ועוד דבר שאני לא אוהב פה בשיח- הוא אשם. הוא כבר אשם בדעה הציבורית. הוא לא נהנה מהזכות של חף מפשע עד שתוכח אשמתו. וגם אם הוא ייצא זכאי- בדעה הציבורית הוא תמיד יהיה אשם. תחשבו איזו פולשנות וחטטנות זו- שכלל הציבור מעודכן במעשים הכי מלוכלכים שלך, בהתנהלות החקירה שלך, בממצאים כאלה ואחרים, בעדויות. לא מפריע לכם? לא מטריד? הייתם רוצים שככה יעשו לכם?
יותר מזה- מדובר בתעלול כוחני של משטרה ותקשורת. של חקירה שמיצתה את עצמה, ואז החליטו להדליף לתקשורת שהחליטה או טעתה בהדלפה של השם לציבור. יש שיגידו שמי שרע מגיע לו שיקרו לו דברים רעים. אולי.
אבל גם מי שעושה מעשים רעים זכאי לחסיון ולמשפט הוגן. הרמיסה הזאת של האדם על ידי המדינה על שלוחותיה השונות מגעילה אותי.
אולי הרבה אנשים עסוקים בשמחה לאיד ומתעלמים מזה. אבל רק תחשבו איך אתם הייתם מרגישים.
ואגב, אם כבר מוסיקה טובה, אז יש גם כזאת לא קלאסית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
