כל הזמן המועקה, הנחש שמתפתל בקרביים שלי ואוחז נקודה ממש במפתח הלב. 

אני תוהה אם בגלל שתשומת לבי הופנתה לנקודה הזאת אני חש בה כל כך חזק, או שאין קשר בין הדברים ובאמת כאב לי שם כל הזמן ועכשיו אני פשוט טיפה יותר מודע לעניין. יש בי רצון להקיא את עצמי החוצה. להקיא ולהקיא עד שתישאר רק קליפה של גוף שמתבוססת בין כל מיצי הקיבה והאיברים הפנימיים. הכל מהביל, תוך כמה דקות מתקרר וזהו. אין יותר.

מישהו שאל לידי, "איפה אתם רואים את עצמכם בעוד 10 שנים?". זו שאלה מאוד עצובה לשאול כשמדובר בי. כי אני לא רואה את עצמי בעוד 10 שנים בשום מקום. אני מסתכל לאופק הנפשי שלי ומקבל תשובה חד משמעית- "לא". 

אני בהחלט רואה את עצמי קורס בזמן הלימודים. זו שאלה של זמן. להערכתי אני במסלול שאי אפשר לצאת ממנו. המאמצים האחרונים הם בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. כשהתודעה שלך תוקפת אותך למשך רוב החיים שלך ולוקח לך בערך עשרים שנים להבין את זה, וכשדפוס הפעולה שנוצר לך הוא רק הדפוס שפועל להרס עצמי, קשה לך לסובב את הגלגל. העגלה כבר דרסה אותך ונשארת מאחור מפורק.

בעתיד הלא רחוק אני אהיה נטל על החברה. אני אשחית את הזמן שלי כאן כדי שלא תכעסו עליי. אבל אני מתחיל להבין ששום דבר לא יעזור. אני כבר מת מבפנים. ולא מהיום.