מילה נהדרת, לעזית ופלצנית לתאר התבוננות פנימית. אתם לא שומעים יותר מדי על החיים האקדמים שלי, או יותר מדי בכלל. אשאיר את זה ככה. בלי הקדמות, וישר לעניין: אני מפחד. מפחד מדי, אולי לא מסתכל אחורה לראות מי רודף אחרי, מה רודף אחרי. מאיה שאלה אותי אם אני רוצה לחיות. זו שאלה שקשה לי הרבה פעמים לענות עליה. התשובה לא תהיה אחידה. אני מפחד מהחיים, אני מפחד מלחיות אותם, אני מפחד מאנשים. זאת האמת. אחד התהליכים הבעייתיים שקרו אצלי בשנים האחרונות הוא שפחדתי פחות ופחות מהמוות ויותר מהחיים. 

אושר, אהבה, הגשמה עצמית, כל הדברים הנשגבים והנהדרים האלה שאנחנו חותרים שיהיו חלק אינטגרלי ועיקרי מהחיים שלנו, הם דברים שאני מפחד מהם מאוד. קשה לי להסביר בדיוק, אולי אני לא הכי חד. אולי אני לא מפחד כמו שיש בי איזה חלק שחושב שכל הדברים האמורים ודומיהם לא מגיעים לי מסיבה כלשהי שלא ברורה לי בעליל. אין נימוקים, יש רק מסקנה. לא מגיע לי. למה? כובע... 

אלה הנקודות בעצמי שהפכו כל כך מעורפלות שקשה לי להגיע אליהן, קשה לי לפזר את המסך ולראות. אני רק חושב, זורק דברים לאוויר, מניח דברים. זה רגע נדיר, אחרי פגישה עם הפסיכולוג, שיש בי מספיק משמעת עצמית להוציא את הדברים. הם לא מסודרים לכן הם לא יוצאים בצורה מסודרת אבל כשאני כותב או מביע משהו אני מקבע משהו בתחושה שתוך כדי ואחר כך אני יכול להבין אותו בצורה יותר טובה. ממש כמו נגזרת. אני גוזר ושומר את הנקודה הזאת בחיים, אחר כך אחקור אותה ואלמד משהו.

מאיה אמרה לי שהזדקנתי מהר, שמתוך חוסר הרצון לחיות אני חותר למוות יותר מהר (יותר מהר מ-60 שניות בדקה), אבל אני לא יכול להשפיע על הגוף, אז אני משפיע על הנפש שלי. חשבתי קצת על הזקנה המוקדמת הזאת, משהו שהרגשתי לפעמים כבר כשהייתי ילד בן שבע, או מכינאי בן 18 שנקרא בפי חבריו "סבא". יש מקומות שהתהליך כבר בלתי הפיך. נעורים שלא נחוו, משהו שעבר ולא יהיה יותר, זמן שאבד בציפיה למוות שיבוא. אבל כמו במכינה, חלק גדול מהתחושה ומהוויה נקבע על ידי ההשלמה התודעתית עם המצב וקבלתו כנתון. מאותו רגע של הארה לקראת שינה, שיום לאחריה באה בקשה חדה וצלולה מהקבוצה- להפסיק לקרוא לי סבא כי אני מתייחס אל עצמי ככה (בקשה שמומשה להפליא, יש לציין)- באמת השתנתה לי התחושה. התחלתי להיות מאור, להיות צעיר יותר, להיות נמרץ ושמח יותר. אבל אם להיות ממש אופטימי, אני חושב שלא כל התהליך שכבר התרחש הוא בלתי הפיך. אולי רק חלק ממנו. יש בי נעורים שמסתתרים בפנים. החודש הראשון עם סהר היה כזה שחשף מה שיש בי עמוק בפנים ואני מחביא מהעולם וממני. מישהו גם אמר לי שאני נראה צעיר יותר. במילים האלה. כאילו ירדו לי המשקולות המעצבנות שאני סוחב באיזור השכמות, לא היה שום דבר שיפריע לי. וחייכתי. קרו לי המון שינויים ואהבתי אותם, ואהבתי את עצמי ואהבתי... 

ויש יתרון בחוויות שלא נחוו עדיין, כי אפשר לחוות אותן בגיל מאוחר יותר ולעורר את הנעורים, לעורר את הנפש, להגיד "שהחיינו" (טוב, לא באמת להגיד את זה, אבל יש היגיון בלהעריך משהו שאתה חווה בפעם הראשונה). 

נזכרתי בתקופה הזאת שוב, ונזכרתי בשבירה שם, והבנתי אולי משהו חשוב. כשהייתי צעיר ורענן ואופורי ונמרץ, היה לי קשה לקבל את העובדה שבמצב הקיצון הזה יש דברים שאני לא מצליח להתמודד איתם. כאילו קיבלתי החלטה שאותה נקודה הייתה מקסימום אבסולוטי ולא מקסימום מקומי. וזה גרם לי לשבר מהיר יותר. הקיצוניות הזאת... עלתה בי מחשבה נורא נחמדה שהחיים הם כמו יצירה מוסיקלית, ואז אני נתקל כל הזמן באותם המוטיבים. אני חושב שהגיע הזמן למוטיבים חדשים, ורצוי מז'וריים. 

אגב מוסיקה, הנה קסם. (רמז: שימו אזניות, לחצו על נגן ותקשיבו. הקסם כבר יקרה)