מה איתך?

איך זה שאתה תמיד נותן לי להרגיש לבד?
תמיד מתקשר, אבל לא כשאני צריך אותך. רק כי אני מבקש, מאלץ.
כשאני צריך אותך ומצפה ממך שתבין ושתהייה איתי אתה במקום אחר.
אולי זה בא לך בטבעיות לעזוב אותי כשאני צריך אותך פה, והרי אני צריך אותך איתי בגללך, בגלל מה שאתה עושה לי...
אתה אומר שאני הראשון בסדר העדיפויות שלך אבל האמת שזה לא ככה.
אתה איתי רק במיטה, אז אני יודע בחיבוק בלילה עם חום הגוף שלך, שאתה פה איתי באמת. אבל אני צריך חבר גם מחוץ לזה. חבר שלא משאיר אותי בצד, חבר שרוצה לתת לי חיבוק או נשיקה גם כשהחבר הכי טוב שלו פה, הרי אתה לא בארון. חבר שאוהב אותי ומרגיש את הצורך להיות איתי כמו שאני איתו. חבר שלא משנה מי החברים שלידו לא ישים אותי בצד לנפשי וילך אליהם, וייתן לי הרגשה של קרצייה נדחפת. חבר שלא ייתן לי הרגשה שאני צריך להילחם עליו ועל הקשר, מהרגע שאנחנו קמים מהמיטה.

אתה אומר שאני הראשון אבל מתייחס אליי כמו לאחרון, כמו למובן מאליו.
אתה שם אותי מאחורי החבר הכי טוב שלך.
אתה שם אותי מאחורי שאר החברים שלך.
אפילו שמת אותי מאחורי איזה מישהו שאני בכלל לא פגשתי מעולם, והשארת אותי בבית שלך, חזרת מדיף ריח אלכוהול לקילומטרים.
ואפילו עכשיו, אתה שם אותי מאחורי אקס שלך מלפניי שנים, מישהו שאתה בכלל לא בקשר איתו.

חשבתי שאתה אדם עצלן, שמעדיף לעזוב במקום להילחם על מה שהוא רוצה. עכשיו אני מבין שאתה לא רוצה...
זה עצוב אם הייתי איתי בגלל שזה עדיף על להיות לבד. זה ממש עצוב אם הכרחת את עצמך להיות איתי... ואם זה לא כך, אני לא רואה עדות לזה.

כשאנחנו במצב שאני צריך לבקש ממך להתקשר אליי, זה אומר הכל. ואולי זה נראה שאני מגזים בתגובה שלי, כשאני מצפה שתתקשר או תכתוב אחרי שאמרת שתעשה את זה ואתה לא עושה את זה. אבל יש לזה סיבה מצויינת. כשאני יושב בבית ומחכה מהבוקר שתחזור אליי כמו שאמרת שתעשה, אני חושב עליך... ומחכה... ומחכה... ורק אתה עובר לי בראש. אתה אצלי בראש מהשנייה הראשונה שאני מתעורר, דרך כל היום, ועד השנייה האחרונה לפניי שאני נרדם. וגם כשאני מתעורר בלילה בגלל רב מלצרים טמבל, הדבר הראשון שאני חושב, עוד לפניי שאני לוקח את הטלפון ליד, זה אתה, ואם הצלצול הזה קשור אלייך. על זה שלמרות שנפרדנו, בא לי פתאום לכתוב לך הודעה על זה שהטמבל מתקשר ב2 בלילה. ואז שעתיים אני מנסה להירדם, כשרק אתה אצלי בראש.
אז אתה אומר שתחזור אליי, ואני מחכה יום שלם ואין ממך זכר. אני מתקשר אלייך בערב, ואתה לא מבין מה הבעיה. יוצא שלא רק אמרת שתחזור אליי (אחרי שביטלת הגעתך אליי ולא ממש הסברת למה), יוצא שגם לא הרגשת את הצורך להיזכר או ליצור איתי קשר כל היום...
למה אני כל כך צריך את זה? למה אני תלותי כל כך? כי אני תמיד לבד איתך! אתה נותן לי להרגיש לבד בגלל מיליון ואחד מקרים כאלה!!
בפעם הראשונה שבילית אצלי סופשבוע... וחזרת בריצה אליו באוטובוס הראשון... והשארת אותי לבד...
כשהייתם באשדוד, ולא חשבת לשבת איתי לפחות 10 דקות כשאני שיכור לגמריי... אז הוא היה מחכה באוטו, לא היה מת...
כשבאת לאשדוד וזרקת אותי ליד הבית והלכת איתו לשחק סנוקר באשקלון... נשארתי לבד...
כשהיית כל כך קרוב אליי ולא פגשת אותי לפי בקשת חבריך... ונשארתי לבד...
כשהשארת אותי אצלך והלכת לשעה "להגיד שלום" למישהו שאני בכלל לא יודע מה להגיד עליו... וחזרת מסריח... וודקה...
אם זה היה משפט היית יוצא נפסד עם כל העדויות האלה נגדך.
והכי עצוב זה שאתה לא מבין מה הטעות שלך ואיפה אתה פוגע בי. ואין בך את  הנכונות להשתנות בזה.

אני לא רוצה שתשתנה, אם תהיה שונה לא תהייה האדם שהתאהבתי בו. אבל אני רוצה שתבין איפה הטעות ביחס שלך אליי.
אבל אני לא רוצה לאלץ אותך לשנות את היחס, כי אז זה "לפי בקשתך". עצוב לי שאתה לא עושה את זה לבד.
לפחות רציתי שתבין, עכשיו זה כבר לא משנה. מכל זה נובעת המסקנה הפשוטה... אתה לא מרגיש את הצורך לעשות את זה.
זה שאתה לא מאוהב בי, אולי זאת הנקודה פה.
אבל להגיד לי שבגלל שאני לא האהבה הראשונה שלך, היחס שלך יהיה כזה? אני אמור לקבל את זה?
אתה האהבה הראשונה שלי... אז אחריך אני אהיה מגעיל לאנשים כמוך? או שאני צריך לסבול בגלל משהו שהיה לפניי שנים?

זה לא הוגן כלפיי, ובגלל זה בחרתי לסיים את זה.

אז אתה לא תילחם עליי ולא תנסה להחזיר אותי אלייך.
בעצם אפילו לא ביקשת לחזור.
ואני אנסה להתמודד עם העובדה הזאת, כי אין לי ברירה אחרת.
אתה גם תתגבר הרבה יותר מהר ממני, כי לך יש הרבה פחות להתגבר עליו.
ולי נשאר לכעוס על העולם...