מכירים את זה, שאתם עושים משהו, כל דבר, זו יכולה להיות משרה במקום עבודה, זה יכול להיות תחביב וזה יכול להיות תפקיד בצבא, ואתם עובדים ממש ממש קשה, אבל יחד עם זה, נהנים מכל רגע? אני מכירה. תפקיד חדש בצבא. אקסטרה סמכויות, אקסטרה אחריות, אקסטרה זמן, אקסטרה עבודה. 18 שעות ביממה, כמעט בלי הפסקה. 12 חיילים לפקד עליהם, לדאוג להם, להקשיב להם, לכעוס עליהם, להעמיד להם גבולות. לאהוב. ולחץ היסטרי. והמולה. ועבודה לעשות. וחוסר זמן מטורף. וטלפונים, כל הזמן. בקשות מיוחדות, וצריך לדאוג לסגור את כל הפינות. ושוב פעם טלפון, וחיילת שלא מרוצה מהדרישות של התפקיד, ועוד עיניין שעדיין לא טופל. לא שמתי לב שכבר ערב ועדיין לא אכלתי ארוחת צהריים, וכבר נפתח עוד עיניין שצריך לטפל בו. אז אני נושמת עמוק ועושה מה שצריך לעשות. ומאוחר בלילה, כשסופסוף אני יכולה להרשות לעצמי לעצום את העיניים, אני מוצאת את עצמי מחייכת. וחושבת, כמה דברים למדתי היום, בעיקר על עצמי ועל מי שאני. כנראה שאני יכולה להתמודד גם עם דברים שלא האמנתי שאצליח. וכמה שהרגשתי מועילה, וכמה שתרמתי. וכמה טוב הרגשתי כשהקשבתי היום לחיילת שסיפרה לי על איזושהיא בעיה ויכולתי לעזור לה ולגרום לה לחייך. ופתאום, בין כל הרעש וההמולה, טוב לי. מין הרגשה של סיפוק שממלאת אותי מבפנים, קשה להסביר במילים. מכירים את זה? אם לא, אז שווה להכיר.