הם אומרים שהיא יפה.

אבל היא רק רוצה להיות מאושרת.

היא סינדרלה.

נוגסת בתפוח, ומחכה לנסיך שיציל אותה.

והיא תוהה. האם הרגעים הקטנים האלה של הנאה צרופה הם אושר.

או שמא ממלאים אותה לרגע ואז חולפים?

האם כשליבה מלא אלכוהול היא מחייכת באמת.

או שמא זוהי רק אשליה שתפוג יחד עם תחושת הסחרור הממכרת?

לפעמים נדמה לה שאת החלל הריקני הזה עשויים למלא האלכוהול, המוזיקה ומראה ההמונים הצוחקים, אך כשהשמש זורחת וקרן צהובה ארוכה ננעצת בליבה ומרוקנת אותה מתוכן- היא שבה להיות לכלוכית ונרדמת במיטתה אפילו מבלי להסיר את האיפור.

ומהו אושר בכלל?

מהו האושר שלה?

האם הוא קיים?

הרי אושר הוא מושג יחסי ולכל אדם יש מד אחר לאושר.

ואם אושר משמעו שלמות, ומשהו חסר, זה כבר לא יהיה אושר?

ומשהו חסר, תמיד.

ואולי האושר האמיתי לא באמת קיים, וכל מה שהיא צריכה הוא איזון.

אבל איך מגיעים אליו?

נראה כאילו השעון לא מבחין בין שניות לדקות לשעות.

היא ממשיכה במירוץ החיים, כמו כולם.

מירוץ של אנשים חדשים וחברים וותיקים. ומשפחה וחברים. ועבודה ובילוי. והיכרות ופרידות.

היא אף פעם ידעה איך מתמודדים עם פרידות, ובזמן האחרון הן סוגרות עליה מכל עבר, זה מפחיד. ואז היא מבינה שאין חשוב ויקר מהאנשים בחיינו. היא כבר מבינה את זה, אז בשביל מה בכל פעם מחדש?

וסופים והתחלות.

החורף מציץ בחצי עין, שואף את האבק שנצבר באוויר בהמולת הקיץ ומביא את הגשם, שישטוף. שיטהר את העולם והנשמה.

בשבילה החורף היה תמיד מערבל עצום של מחשבות ורגשות וזכרונות.

ותחושת הבדידות.

וגלגלצ ב-1 בלילה.

ואוויר קר שממלא את הריאות.

והמלנכוליה, ספק ארורה, ספק מבורכת הזאת.

והצורך העז הזה לכתוב.