חצי חושך, חצי אור.
ככה שרואים רק אנשים שמחייכים.
היא מבחינה בכיסא עץ עם רגליים גבוהות, כמו שהיא אוהבת, היחיד שפנוי ליד הבר. "הוא תפוס", מישהו ממהר לזרוק לעברה כשהיא מניחה את אצבעותיה הדקות על העץ המחוספס.
"זה בסדר", אומר קול אחר, רך יותר, מאחוריה.
"את יכולה לשבת", והפעם מצטרף גם חיוך צחור.
ועיניים חומות עמוקות.
היא מטפסת באיטיות על הכיסא הגבוה, מבלי לומר תודה, מבלי להשיב חיוך, מבלי לנתק את מבטה מעיניו.
הוא מרים מצלמה לעברה ומתחיל לצלם, מרוכז.
היא מסיתה את ראשה באינסטינקטיביות.
"היי, מה אתה חושב שאתה עושה?"
והוא שוב מחייך את החיוך המרגיז הזה, הכל כך יפה הזה ומבלי להרחיק ולו במעט את עינו מהעדשה אומר: "מצלם אותך".
היא מתחילה לשנוא את הטון המתנשא שלו. ואת החיוך המקסים שלו. ואת שריריו שמתכווצים עם כל לחיצה על כפתור הצילום.
"אני שמה לב" מתריסה לעברו.
"אתה מוכן להפסיק בבקשה?"
עשן של סיגריות אופף את המקום וריח אלכוהול נישא באוויר.
אווירה טובה.
תאורה מצויינת לתפוס כמה תמונות.
הוא מצלם איש קירח במעיל עור שחור מחזיק את הסיגריה בין אצבעותיו במבט מהרהר. תוהה מה עובר בראשו.
מסיט מבט ומבחין בה מתקרבת לכיסא שלו, כלומר הכיסא ששמור לו.
הוא לא רואה את עיניה, רק את בוהק שיערה השחור החלק שמתפזר ממנה ואת תווי פניה האציליים.
מצליח לשמוע את החבר שלו אומר לה שתפוס פה, בדיוק כמו שקבעו וממהר לעברה.
"את יכולה לשבת".
עכשיו הוא כבר רואה את עיניה הירוקות שמבט שובב-תמים משתקף בהן.
היא מתיישבת והוא מרים את המצלמה וממהר להנציח את המבט הזה, שכמותו לא פגש מימיו.
"היי, מה אתה חושב שאתה עושה?"
היא שואלת בכעס, אבל באוזניו זאת נשמעת הזמנה לשיחה.
וכמה שהיא יפה כשהיא כועסת.
והוא בכלל חשב שהיא לא יכולה להיות יפה יותר.
לא מסוגל שלא לחייך כשעונה לה באדישות מאופקת: "מצלם אותך".
השובבות התמימה שבעיניה לא נעלמת גם כשכעס ממלא את אישוניה.
"אני שמה לב".
"אתה מוכן להפסיק בבקשה?"
מוזיקה טובה, אנשים יפים, תאורה עמומה.
אני לא מצליח להספיק לחשוב. ומדליק סיגריה.
מישהו מצלם אותי ואני מעמיד פנים כלא שם לב.
למה דווקא אותי?
האם הבדידות ניכרת בעיני?
היא תרה בעיניה אחר מקום לשבת, וכשמבחינה בכיסא הפנוי היחיד ליד הבר, מישהו אומר שהוא כבר תפוס.
הוא מגיח מאחוריה, "את יכולה לשבת", מלווה בחיוך.
משהו קורה באוויר כשמבטיהם מצטלבים.
מן זרם חשמלי שאולי רק אני מצליח להבחין בו, אולי כי חשוך.
היא מתיישבת והוא, בלי כל אזהרה מוקדמת, מתחיל לצלם.
אני חושב לעצמי, כמה אומץ, והיא חושבת, בקול: "היי, מה אתה חושב שאתה עושה?"
איך הוא יוצא מזה עכשיו, אני חושב לעצמי, אבל הוא חסר דאגות, מחייך בנונשנלטיות: "מצלם אותך".
היא כועסת.
היא כועסת על כך שהוא לא מתקרב אליה עוד יותר.
"אני שמה לב, אתה מוכן להפסיק בבקשה?"
כשחזרתי מהשירותים הבחנתי בכיסא עץ גבוה שנותר מיותם ליד הבר.
הם כבר לא היו שם. שניהם.