עשן של סיגריות אופף את המקום וריח אלכוהול נישא באוויר.

אווירה טובה.

תאורה מצויינת לתפוס כמה תמונות.

הוא מצלם איש קירח במעיל עור שחור מחזיק את הסיגריה בין אצבעותיו במבט מהרהר. תוהה מה עובר בראשו.

מסיט מבט ומבחין בה מתקרבת לכיסא שלו, כלומר הכיסא ששמור לו.

הוא לא רואה את עיניה, רק את בוהק שיערה השחור החלק שמתפזר ממנה ואת תווי פניה האציליים.

מצליח לשמוע את החבר שלו אומר לה שתפוס פה, בדיוק כמו שקבעו וממהר לעברה.

"את יכולה לשבת".

עכשיו הוא כבר רואה את עיניה הירוקות שמבט שובב-תמים משתקף בהן.

היא מתיישבת והוא מרים את המצלמה וממהר להנציח את המבט הזה, שכמותו לא פגש מימיו.

"היי, מה אתה חושב שאתה עושה?"

היא שואלת בכעס, אבל באוזניו זאת נשמעת הזמנה לשיחה.

וכמה שהיא יפה כשהיא כועסת.

והוא בכלל חשב שהיא לא יכולה להיות יפה יותר.

לא מסוגל שלא לחייך כשעונה לה באדישות מאופקת: "מצלם אותך".

השובבות התמימה שבעיניה לא נעלמת גם כשכעס ממלא את אישוניה.

"אני שמה לב".

"אתה מוכן להפסיק בבקשה?"

מוזיקה טובה, אנשים יפים, תאורה עמומה.

אני לא מצליח להספיק לחשוב. ומדליק סיגריה.

מישהו מצלם אותי ואני מעמיד פנים כלא שם לב.

למה דווקא אותי?

האם הבדידות ניכרת בעיני?

היא תרה בעיניה אחר מקום לשבת, וכשמבחינה בכיסא הפנוי היחיד ליד הבר, מישהו אומר שהוא כבר תפוס.

הוא מגיח מאחוריה, "את יכולה לשבת", מלווה בחיוך.

משהו קורה באוויר כשמבטיהם מצטלבים.

מן זרם חשמלי שאולי רק אני מצליח להבחין בו, אולי כי חשוך.

היא מתיישבת והוא, בלי כל אזהרה מוקדמת, מתחיל לצלם.

אני חושב לעצמי, כמה אומץ, והיא חושבת, בקול: "היי, מה אתה חושב שאתה עושה?"

איך הוא יוצא מזה עכשיו, אני חושב לעצמי, אבל הוא חסר דאגות, מחייך בנונשנלטיות: "מצלם אותך".

היא כועסת.

היא כועסת על כך שהוא לא מתקרב אליה עוד יותר.

"אני שמה לב, אתה מוכן להפסיק בבקשה?"

כשחזרתי מהשירותים הבחנתי בכיסא עץ גבוה שנותר מיותם ליד הבר.

הם כבר לא היו שם. שניהם.