יום כל כך יפה בחוץ, בפנים הכל שבור לה.

משהו בתוכה רוצה להשתחרר, לפרוץ אל העולם, לנזול החוצה,

אבל אפילו דמעות כבר לא יוצאות לה.

עייפות נמהלת במלנכוליה

וגעגוע

ובילבול

ועצב.

ובדידות.

מישהו חכם אמר לה פעם שבדידות היא לא מצב נתון,

היא תחושה.

"כי את יכולה להיות מוקפת במיליון ואחת אנשים ועדיין להרגיש לבד".

והיא.

היא כמו כוכבת רוק ששרה מול קהל של מיליון ואחת צופים נלהבים

וחוזרת לבית ריק

וללב חלול.

היא כמו פאזל של מיליון ואחת חלקים, שחסרה לו רק חתיכה אחת,

והיא הקטנה משאירה אותו לנצח לא-שלם.

היא כמו גן נעול של מיליון ואחת פרפרים בצבעים מרהיבים, שלעולם לא יצאו לחופשי.

היא נמצאת בחשיכה, מוקפת במיליון ואחת נרות. כבויים. ללא גפרור יחיד שיוכל להדליק אותם.

תמיד מרגישה שמשהו חסר לה.

ומבפנים, איפה ששבור לה, היא כבר יודעת מה.

אבל חוששת.

שוב ושוב חוזרת על אותה הטעות.

כאילו הייתה נמצאת מרחק נגיעה מעץ הדעת, מבלי להיות מסוגלת לטעום מפריו.

כאילו הגיעה ליעד, הציצה פנימה וסבה על עקביה.

כאילו החליטה לוותר לעצמה.

כבר לא לוחמת

היא נשארת

ציפור בכלוב של זהב.

האמת שחסר לי. לכתוב.

רק כדי שתדע, עברה שנה ואני זוכרת אותך. כולנו זוכרים אותך.