| 3/2006
יום הגיוס!
תשמעו חבר'ה, אף פעם לא חשבתי שכשאגיע לצבא אזכה ליחס של VIP אך כשאתה מתנדב בגיוס עם מתגייסים רגילים, קורים דברים שלא ציפית.
היום התחיל יפה כשעליתי על אוטובוס לבקו"ם, אוטובוס שהיה מלא אך ורק בבנות, כשרובן היו בחורילות מגרעין נח"ל שהולכות לקרקל, אבל היו עוד כמה שמיועדות למודיעין ככה שלא התחרפנתי לגמרי. כל הדרך הם צעקו ועשו מורל, אפילו שרו בקולי קולות כל מיני שרים כמו "פרחים בקנה בנות בצריח". בסוף שהגעתי לבקום קראו בשם שלי באוטובוס ואמרו לי לרדת (כל השאר נשארו על האוטובוס), אז הסתובבתי לבנות אמרתי להן: "ביי פקצות!" ~ הן ענו "ביי!" וירדתי מחוייך, לפגוש את המשקית מטעם תא מתנדבים שהיתה קצת לחוצה אבל נחמדה ואמרה לי לעקוב אחריה ולהשאר ביחד עם כל המתנדבים (מה שכמובן לא עשיתי :)). לדאבוני, לאחר שיחה איתה מיד החזירו אותי למעלה לאוטובוס אל חבורת הבנות הטורפות שחשבתי שניצלתי מהן.
אז אחר כך כל מיני מפקדים שהם אקס קרביים ניסו לגרום לבנות המטורפות ולי להסתדר בשני טורים עם התיקים על הגב. כשאחד מהם פנה אל בת גרעין חייכנית שעמדה ושמה שפתון: "למה התיק על הרצפה?" ~ "אה זה? הוא מהזה כבר לי!".
אז עמדנו שם וכבר רציתי לעוף ולפגוש את רעות מתא מתנדבים שהיתה אמורה לעבור איתי את השרשרת חיול. הפקדנו את התיקים באפנסייה (פגשתי שם מכר מהתיכון שהיה איתי באותה כיתה) והלכנו לשבת במקום מוצל ליד איזה דוכן של האגודה למען החייל ושם היו זקנים שנותנים סנדויצ'ים ושתיה למתגייסים. (היה סנדויץ' ממש מגעיל עם גבינה כתומה ועוד אחד סביר עם גבנ"צ.
המפקדים עשו קצת פוזה, אף אחד לא ממש שם עליהם ולהם גם לא היה איכפת יותר מדי, חוץ מאיזה נחלצ'יק עם אף בולט שנהיה אדום ועצבני ונשא על הכתף מין דבר שכתוב עליו "משמעת!".
כעבור כמה דקות של הסבר" לא לדבר בטלפון!, גם אתה! גם את! ... שקט! לא לדבר בפלאפון! טוב כנסו לסרט בצורה מסודרת!"
כולם רצים ונדחפים להיכנס לאולם גדול כדי לראות שם את הסרט של ההכנה לשרשרת חיול, בפוקס מצאתי מקום בשורה הראשונה בפינה (בהתחשב בזה שנכנסתי אחרון). עכשיו הייתי עם עוד מתנדב שהוא חבר שלי מהתיכון והיו עוד כמה מתנדבים שנראו נחמדים למדי והייתי אמור להידבר אליהם, אבל... כשישבתי במקום החדש שמתי לב שחבר שלי אחר מהתיכון (אמרתי שהיו מלא שהכרתי בכל האיזור) שהוא לא מתנדב, והתגייס היום למרות שהוא קצת חולה בשפעת, נכנס לחדר ראה שאין מקום ויצא.. אז מהר קמתי ואמרתי לו שיחליף איתי כדי שלא יצטרך לעמוד או להתייבש בחוץ כשהוא מרגיש קקה. החבר נכנס פנימה ולא ברור מה קרה אבל אחר כך יצא ואמר שלא היה מקום.
אז נדפקתי... וחיכיתי וחיכיתי בחוץ עם עוד חבורה של 12 נכשלים שלא הצליחו להידחף לסרט, וחיכינו לקבוצה הבאה כדי להראות איתם, והקבוצה הבאה הגיע מ...בארשבע!
כשהקבוצה הגיעה הזדעזתי לגלות שהמתנדבים שיעברו איתי הפעם את השרשרת חיול היו לא יהיו חברים שלי או אנשים ביישנים ונחמדים אלא, לא אחרת משתי פריחות רכלניות שסחבו איתן אפילו את רכזת המתנדבים מטעם הלשכת גיוס של באר שבע. מלאות באיפור, בגדים צמודים וחמושות בפלאפונים הם השליטו טרור בכל איזור הישיבה, אבל בסופו של דבר נכנסו לסרט.
אוקיי אז ראיתי את הסרט עם הקבוצה החדשה ויש לציין שהפעם לא התפשרתי וישבתי שורה ראשונה מקדימה. חח ובסוף הסרט היה קטע גדול שאחד המפקדים אמר (כשיעל בר זוהר נותנת נשיקה לקהל) "לא להתרגש זה בשבילי!".
אחרי הסרט כל המתגייסים הרגילים הלכו להתחיל את שרשרת החיול ורק אני נשארתי עם שלושת הבאר שבעיות (הרכזת מתנדבים ושתי המתנדבות), מחכים בפינה של איזה אולם עד שיגיע הגואל! כשמדי פעם רעות, הנציגה מטעם התא מגיעה , מתעצבנת ונותנת תשובות לא ברורות ללמה הכל מתעכב. אז חיכינו, וחיכינו ועכשיו שאני כבר בצד ומסומן כמתגייס חריג, לא היה למפקדים בעיה עם דיסטאנס איתי ודיברתי ופיטפטתי שם עם החיילים שארגנו את היום גיוס, והיה ממש אחלה.. למדתי קצת על הצבא ועל תקפידים קרביים. הפקידים שם שיחקו משחק שהכרתי במחשב אז היו צחוקים וכל הזמן ניסיתי לסחוט מהם פרטים לגבי הדפ"ר והקבא שלי. בכל מקרה ככה עוברות להן איזה שעה וחצי כשהבארשבעיות מצחקקות, יושבות בפינה, אוכלות במבה ומרכלות על כולם, עליי, על החיילים, על המפקדים, על ההיא מתא מתנדבים, על החבר ומשגעות ת'שכל!
בשלב מסוים אני משתגע מזה שכלום לא קורה ולא מרשים לי כלום, לא לאכול, לא לצאת והחרימו לי ת'פלאפון כי דיברתי בו, אז אני מתגנב החוצה לאיפה שהתיקים (באספנאות) לבחור מהשכבה שלי שיחזיר לי ת'פלאפון ואת התיק כדי שאוכל לקחת סנדויץ'. שם אני פוגש עוד אחד שהוא עובד רס"ר והוא גם ממש חבר טוב שלי שתקוע שם במעברים.. קיצר אני אוכל כזה ומדבר איתם על שביזות ומהות החיים וחוזר לאולם. כשפתאום אני רואה שכבר הפינה עם החפלה נעלמה ורק הרכזת מתנדבים מבאר שבע עומדת שם ונוזפת בי שברחתי בלי להודיע.. בכל מקרה מכאן התחיל הכיף כי סוף סוף קרה משו.
לקחו אותי כמו ספיישל, עקפתי תורים, נדחפתי, נכנסתי, צחקתי, הרצנו דחקות, כל זאת בליווי צוות תא מתנדבים שעוקב אחרי לכל תחנה (הטביעות אצבט, צילומים , אימות נתונים , צילום והכל). על כל בעיה הגיעה מרי, עם שני הארונות שלה ופתרה הכל בהינף יד! חוץ מזה היה גם איזה עוד מתנדב מעופף שגם היה איתי וכל פעם היה גונב לי את המדבקות, מגיע לתחנות הלא נכונות, מפחד מזריקות ויצר בלאגן שלם! אנשים נשפכו מצחוק כל הזמן ואלו שלא, זה בגלל שהם היו כל כך לחוצים מהפשלות שקרו. אחת הפרחות קיבלה חוגר שתקף רק עד אפריל השנה! ככה אנחנו מתקדמים מתחנה לתחנה בלי לחכות בתור, ומגיעים לזריקות. אצל החובש שהייתי אמור לקבל זריקות נתקעתי איזה חצי שעה כי הם החליטו דוקא כשנכנסנו לסדר את כל המזרקים והזריקות מחדש ולערוך ניקיון פסח. אבל גם שם היה נורא מצחיק כי הם רבו עם איזה אחד שנתן זריקות לבנות, והם התחילו לזרוק דברים אחד על השני. יש לציין שהזריקה בכלל לא כואבת, ציפיתי לכאב וזה ממש היה עלוב ולא מפחיד אפילו..
לאחר שהאחראי מתנדבים מובילים אותי כשבכל תחנה אני מקבל עדיפות ועוקף את כולם. אני מקבל את הבגדים ומדריך צמוד מטעם תא מתנדבים מסביר בחיוך איך להתלבש ולשים הכל ולהתארגן. גם אם אני צריך להחליף משהו הוא דואג ללכת ולהחליף ועוזר לקשור שרוכים וממש אחלה של ליווי!
הוא מתחלף עם הדר מתא מתנדבים שממשיכה איתי לבדיקת ציוד בחוץ. שם במקום להיות כמו כל המלשבים שצריכים לחכות לאיזה עצבנית אחת שתצעק עליהם ותגיד להם מה יש בקיטבג. הדר מתא מתנדבים התחילה לעזור לי בבדיקת ציוד.. שפכנו הכל ובדקנו שיש לי את זה ואז התחלנו להחזיר. עוד אני דוחף דברים חזרה לקיטבג , והעצבנית צועקת "אתה!!!" ~ אני מסתובב אחורה , אפחד. "כן אתה! מה אתה חושב שאתה עושה שאתה מפריע לי בהסברים ככה!?!?!" (בקול צועק וכועס).
אני בחיוך "תשמעי, אני בדיוק הולך אז.... ארר.. ביי!" וככה אני הולך לי עם הקיטבג על כתף ימין, וכומתת מודיעין על כתף שמאל, העצבנית עם פרצוף של חוסר אונים והדר מחייכת. מדוגם למופת אני נפרד לשלום מצוות תא מתנדבים שהיה מעולה ונורא עוזר ונחמד! וצועד לי בדרך הביתה דרך מחלקות של טירונים שחוטפים צעקות ממפקדים מתוסכלים שונאי ג'ובניקים על כך שהם חצופים ולא עומדים נכון בשורה.
חבר'ה היה פיצוץ, ולמרות שממש אבל ממש לא ציפיתי ליחס כזה מיוחד, ואפילו לא ביקשתי אותו פשוט לאנשים מתא מתנדבים היתה מסיבה שהם לא רצו לפספס לכן העדיפו להעביר את המתנדבים את כל התורים, לסיים איתם מוקדם ולהתפנות למסיבה. חוץ מזה! הם גרמו לי ממש להרגיש טוב ושדואגים לי ואני מודה להם מאוד !
זהו! התחיילתי!
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
