סוף סוף אני יודעת את האמת אחרי אירועי איטליה.
הוא חיפש אותי, שלח לי מייל לפי חודש ומשהו לשכנה. במקרה אתמול הייתי אצלה כדי להתחיל טיפול היליניג ומסע. אמרתי לה שאני מרגישה מוכנה ודמעות עמדו לה, שאלתי אותה מה קרה "יש לך מייל. אולי מוטב שתקראי." הוא כתב כל כך הרבה, שזה עדיין לא הספיק, והתחנן לדבר איתי. הוא היחיד שחיפש אותי כדי לבקש סליחה, ממני.
דיברנו חמש שעות בטלפון, וזה גם לא הספיק. היתה לי הקלה, למרות שאני הייתי מאוד פגועה ממנו, ידעתי להיות שלווה הפעם. שמחתי, שאני כבר לא שם. שמחתי, כי יום לפני בדיוק הוא עלה לי במחשבה במקרה, וכשראיתי את המייל הזה גם אני התחלתי לבכות. ידעתי כבר סופית שיש לי השגחה צמודה. זה הכל מתוכנן, אין סיכוי בעולם שזה היה מקרי.
הוא שחרר אותי מהספקות שהיו לי, מהשאלות שהיו לי, הוא היה מוכן לענות על כל דבר.
זה היה כל כך אבסורד, כי בדיוק יום לפני רשמתי עליו פוסט. עכשיו, יותר ומתמיד, אני בטוחה ומאמינה שאני בדרך הנכונה. שאני בהחלטות הנכונות, שאני בידיים טובות. שחררתי. סגרתי. אולי פעם ראשונה בחיים אני מוכנה סוף סוף לקבל עלי את השינויים שבאים ויבואו לטובה ולהבין את האלוהים והיקום שמדברים אלי.
אני כל כך מתרגשת. אין לי מושג איך מתארים את התחושה האמיתית הזו ש...אנחנו לא לבד. שיש מישהו שדואג לי. מוביל אותי. למרות הכל. אני לא מבינה איך הכל קרה שבאתי להתחיל טיפול, יום לפני באמת שפעם ראשונה חשבתי עליו ואז..טראח..המייל הזה. כל התהליכים לאחרונה שקורים לי, ההתחברות לעצמי, התקשור והאינטואיציה שמתחדדים אצלי, השינויים הפיזיים והמנטליים...כאילו זה החלון זמן שלי. כאילו
עכשיו זו הלידה שלי, ליעוד שלי.
השתחררתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
