עוד שנה נגמרה.
תמיד בזמן אמת נראה כאילו לא קורה שום דבר בחיים שלנו, ופתאום במבט לאחור, בום! כמה עבר.
השנה קיבלתי קביעות. אני עדיין לא הגננת שאני רוצה להיות, אבל אני מתקדמת לשם בצעדים קטנים קטנים.
זה לא פשוט, יש אנשים שהם קוסמים של ילדים, ראיתי אותם בפעולה, הם מבינים ילדים באופן אינטואיטיבי, ויודעים להניע אותם. אני לא כזאת.
אני עובדת על היגיון יותר מאשר על אינטואיציות, ואצל האנשים הנמוכים האלה, ההיגיון רק התחיל להתפתח, ויש להם מעט מאוד ממנו, אם בכלל.
אני לא סבלנית מספיק.
אני צריכה לעבוד על האסרטיביות שלי.
אני צריכה לנהל צוות עובדים, משהו שלא חשבתי שאעשה.
אני מאוד אוהבת להיות לבד ושקט.
אני נוטה לברוח מאתגרים.
למעשה, אני חוצבת מתוך הבלגן שהוא אני גננת.
בימים קשים במיוחד אני מנסה להבין מה גרם לי לבחור במשהו כל כך רחוק מהאופי שלי.
בימים אחרים, אני מבינה: אהבה.
האנשים הנמוכים האלה מאוד אהיבים. ולכו תמצאו עוד עוד מקצוע שבו לפחות פעם ביום, לפחות, הלב שלכם מרחף מרוב שמחה, כי ילד הצליח לעשות משהו, כי פתאום הם שרו יפה, כי מישהו אמר משהו נורא חכם או מצחיק, כי הם חייכו אליי בבוקר.
אז כל האהבה הזאת גורמת לי לרצות להיות גננת ראויה להם.
אני עובדת על זה מאוד קשה, ומתכוונת להמשיך לעבוד.
עכשיו מתחיל החופש הגדול.
מגיע לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
