אף פעם לא הגעתי לעמדת השפעה בתחום התקשורת. אין לי שום כישרון הדרוש לכך, מעבר לכישרון כתיבה. בינינו? כישרון כתיבה הוא לא העיקר בתחום התקשורת. אבל הייתי מסביב, בכוכבי הלכת הקטנים של התחום. יש אנשים שהכירו אותי, ידעו מי אני, הייתה לי גישה.
פעם ברשימת חברי הפייסבוק שלי היו בעיקר אנשי תקשורת וזה, לוויינים וכוכבים. כעת ברשימת החברים שלי יש בעיקר גננות אחרות וסייעות. זה בסדר, אלה הם חיי עכשיו. העניין הוא שלמרות שאני יודעת שהזוהר של אז היה מזויף, ושהתפקיד הנוכחי שלי פי אלף יותר חשוב ומשמעותי, עדיין אני מתגעגעת לפעמים. ככה זה, החיים הם הדלתות המסתובבות שעברנו בהן.
לפני כמה ימים נסעתי עם טליה (כן, היא תהיה בת עשר בעוד חודשיים, גם אני מתקשה להאמין) והתנהל בינינו הדיאלוג הבא:
-אמא, אז את שומעת, צפיתי באיזה יוטיובר אתמול, הוא פותח כאלה חבילות ומראה, יש לו מיליוני כניסות!
-ואללה, ואת אוהבת לצפות בו?
-מאוד, הוא מצחיק ומעניין.
-לולו, את יודעת שלפני המון שנים לאמא שלך היה בלוג ממש פופולארי?
-Vלוג?
-לא, לולו, לא Vלוג, בלוג!
-מה זה בלוג?
-בלוג זה משהו שאנשים כותבים, ואנשים אחרים קוראים, כמו Vלוג, אבל בכתיבה.
-על מה כותבים?
-מה שרוצים?
-וזה עניין מישהו?
-נראה לי שכן, זה היה בלוג מאוד מצליח, בחיי, הייתי די כוכבת.
-כי כתבת?
-כן, כי כתבתי.
-טוב, זה מוזר.
כך שיצא שאני גם מוזרה, גם דינוזאור, וגם קצת קינאתי בעצמי של אז. אז אולי בגלל זה חזרתי. אגו ארור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
