זה התחיל לגמרי במקרה - מישהי הציעה לעשות שידוכים, הצטרפתי, הכירה לי בחור.
הוא מצא חן בעיניי.
לא ברור לאן זה מתקדם, אם בכלל.
מסתבר שלצאת עם גרוש פלוס זה עניין מאוד מסובך שדורש יכולות תכנון ואסטרטגיה מורכבות. כרגיל, אני בוחרת אותם... די מסובכים.
אבל זה לא העניין כי אני באמת לא יודעת מה קורה בחזית הזאת.
העניין הוא שהתעוררתי.
נגיד, אם עכשיו מישהו ישלח לי "ערה?", התשובה תהיה "אין ערה ממני, לא ולא."
עוד לפני ההריון עם טליה ניתקתי את יחסיי עם המין הגברי. היו שם יותר מדי כעס ואכזבה ואחרי הכעס והאכזבה הגיעה ההורות, ששאבה אותי לגמרי. טליה, הללי, החלפת מקצוע, התמקצעות. פתאום הילדות כבר יותר גדולות והתלות המיידית פוחתת. השנה קיבלתי גן שלי וקשה לי להסביר כמה אושר זה מסב לי. אני מאוהבת בכל הגמדים שלי ומנסה לעשות עבודה כמה שיותר טובה. פתאום נהיה שקט בהרבה מאוד חזיתות. כנראה השקט הזה אפשר לי להתפנות רגשית לדברים אחרים.
התגובה הראשונה שלי להתעוררות הייתה אימה מוחלטת. זה לא שהייתי הצלחה מסחררת בתחום הזוגי לפני כל ההורות הזאת - כך שהעניין במין השני די מלחיץ אותי. גם הקיום הנזירי מאוד הולם אותי. אני אוהבת להיות בשליטה מוחלטת. אני אוהבת להיות רגועה. אני אוהבת שדברים ברורים. כל הדברים האלה נעלמים כשעוד מישהו נכנס לתמונה.
אבל יחד עם האימה הגיעו דברים אחרים - חיות, תשוקה, צורך ליצור, צורך לזוז, וזה מאוד נעים - מבלבל, מטריד, אבל נעים.
בינתיים, לעת עתה, החלטתי לזרום עם השינוי הזה ולראות מה קורה. אני צריכה לזכור שאני לא אריאלה של לפני 12 שנה. נכון שאני מגיבה כמוה בהרבה דברים, אבל הדפוסים האלה כבר לא רלוונטיים יותר. נגמר.
שיהיה לי בהצלחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
