לשאוף לנשוף

מצחיק, הקטע עם עוגנים. 

הגן שלי נקרא גן העוגן - זה בשכונת "אגמים" באשקלון, ולכל הגנים יש שמות שקשורים לענייני מים, מאוד פואטי. 

אז אני גן העוגן. העוגן ב', לא משנה.

השגעת לא נרגעת, וכרגע לא מתמתנת. טוב, האמת היא שאני לא עושה שום דבר כדי למתן אותה. אחרי כל כך הרבה שנים של שליטה עצמית מוחלטת אני מאוד נהנית מכל הבלגן הזה ולגמרי במצב רוח של לשרוף את המועדון. 

כאן נכנסים לפעולה העוגנים -לפני כל זה הייתי הולכת לאיבוד בתוך העומס הרגשי עד שהכול היה הולך לעזאזל והייתי צריכה להרים את עצמי מציצית ראשי בכוח. זה תהליך מתיש ולמי יש כוח לעבור את השיט הזה שוב?

אז הפעם אין שטויות עם מעכבי ה-SSRI. לוקחת כל יום כמו גדולה. בדיוק כמו בתקופות ההריון, כשידעתי שאני משוגעת ואסור לשחק. 

חוץ מזה יש המון עוגנים שפעם לא היו וככל שמרגיז אותי שאני לא יכולה לשקוע בתוך המוח של עצמי ולצאת לרחף שם, אני שמחה שזה בלתי אפשרי, ותוהה מה היה קורה אתי אם בעבר היו לי עוגנים כל כך יציבים. טוב, לא משנה, עכשיו הם פה, ואני יכולה להשתולל כמה שבא לי, בידיעה שהפעם אין תהום שמחכה לי. 

או שאני שוב בהתקף היבריס.