מצטערת שלא יהיו תיאורים מפורטים כמו שפעם היו כאן. לשמחתי, לא איבדתי את הכישרון והשמחה לכתוב סקס אבל הפכתי לאישה מכובדת. אמא! גננת! עיר ואם בישראל! פויה לכתוב על סקס! אתם מכירים אותי מספיק כדי לדעת שהייתי שופכת הכול לפרטי פרטים, אבל החיים.
הפעם האחרונה אחרונה הייתה לפני שהייתי בהריון עם טליה. היה סביר. הייתי אז בת 34.
מאז כלום. לא, לא חסר לי. לא, לא התגעגעתי. כן, הכול היה בסדר. כתבתי כבר - מאוד מתאים לי להתנזר. יש משהו בשמירה הקפדנית והקפוצה על גבולות שמאוד טוב לי. אני אוהבת להיות מוח. אני אוהבת להיות גם גוף, אבל מרגישה הרבה יותר נוח כשהגוף מתבטל.
כשהתחילו העניינים להתעורר, התעורר גם פחד - כל כך הרבה שנים בלי, ובינינו? הזמן דורס ומעליב. אני שוקלת בערך אותו דבר, אבל הכול יותר... נפול. בטן שלי שתי לידות, שדיים של ארבע שנות הנקה, צלקת של שני קיסריים זה על זה, פלוס 12 שנה. פחדתי שכשכבר ארצה לעשות את המין אגלה שאני חורבה לא אטרקטיבית שאף אחד לא רוצה.
נחה דעתי - הכול בראש.
עוד נחה דעתי - זה הרבה יותר טוב.
זה כאילו קליפות מיותרות של מודעות עצמית ובושה נשרו ממני.
זוכרת את עצמי אז, תוהה איך התחת שלי נראה בתנוחה הזאת, ואם בתנוחה הזאת שמים לב שיש לי בטן, ואם כשאני ככה השדיים שלי ככה או ככה, ואלוהים אדירים, איזה בלגן. אשכרה עשיתי אז מאמצים שלא יגעו לי בבטן, כי בטן. ואללה, בטן, אבל נעים שמלטפים ונוגעים ו... היי, אמרנו שלא יהיה פירוט.
עוד הבדל מהותי זה שאז הייתי מאוד עסוקה בלרצות (to please) ועכשיו הגישה היא - איזה יופי שהתכנסנו כאן כולם לכבודי, יאללה, מסיבה.
כמובן שהסתבכתי עם זה רגשית, כי אני אישה ואני אני וכוח העל שלי זה להסתבך רגשית - אבל זה פתח עוד מקום של התמודדות. עברו עליי שבועיים לא קלים, בהם נאלצתי להכפיל את מינון הפרוזק כדי להישאר מאוזנת (מה שהרג לי את החרמנות, כזו אני, מוכשרת) אבל בשבועיים האלה התחלתי להבין שהחוקים השתנו. אני את חובותיי לעצמי ולאומה מילאתי. הצורך שונה לגמרי, וכעת צריך רק שהתודעה המטופשת שלי תבין שהחוקים השתנו, ולא צריך להתרגש מכל שטות.
מה הלאה? לא יודעת, יהיה מגניב, יהיה עצוב, יהיה מסובך, יהיה פשוט, יהיה מעניין, מאוד מעניין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
