בימים האחרונים אני עסוקה בקריאה כמעט אובססיבית של הבלוג
לאחור. או כפי שצייצתי - סוג מאוד מעניין ונעים של אוננות.
שנייה, טיפה אחורה - עברתי עוד גל דיכאון בזמן האחרון, גל
קטן, תינוק, כמעט רק אדוה; כי הפעם זיהיתי, טיפלתי ועצרתי את כל הנטיות שלי להרס
עצמי בכוח. מאוד התרשמתי, שתדעו לכם. מסתבר שקצת שכל כן מגיע עם הגיל.
נחזור לקריאה לאחור.
כן, זו אוננות, אבל היא נעימה ברמה מאוד שטחית - יה, איזה
יופי אני כותבת! איזה כישרון! כמה אני מצחיקה ומדויקת!
ברמה הטיפה יותר עמוקה, ובואו, זו אני, כמה עמוקה אני כבר
יכולה להיות? יש כאן 15 שנות תיעוד די דקדקני שלי. לא אובייקטיבי, אבל דקדקני.
הכול שם. הכול גלוי וידוע, חבל רק שאפשר לפענח את ככה,
לאחור. נוסטרדמוס לעניים.
הרבה פעמים שאלתי את עצמי איפה הכול פנה לכיוון שונה. האם
היה איזה שהוא שלב בו יכולתי לעשות משהו אחר?
אולי בגיל 8, כשאמרתי שאני בחיים לא אחליף שם משפחה כי זה
השם שלי?
אולי בגיל 16, כשאמרתי שמערכת יחסים מושלמת היא כזאת
שמתנהלת בשני בתים נפרדים?
אולי בגיל 21 כשאבישי רצה שנעבור לגור ביחד והמקסימום
שהייתי מוכנה לו זה לגור באותה עיר, בשתי דירות?
אולי בגיל 24, כשאבישי אמר שאם חוזרים זה כדי לעלות לשלב
הבא ולא הסכמתי?
אולי בגיל 30, כשכבר גרתי עם עזי, ומרוב תסכול ואימה לא
הפסקתי לכחכח ולהשמין במשך חצי שנה?
אולי בגיל 32, עם א', כשנשארתי למרות הכאב, כי המינון התאים?
אולי, אולי, אולי.
ואיך זה שלמרות הפחד הכמעט פסיכי ממחויבות זוגית אני
מחויבת עד כלות לדברים אחרים?
ברור שהיום זה לא משנה. או כן, זה משנה כי
אני רוצה לכייל את עצמי מחדש – אני כבר לא רוצה להיות רק אמא, גננת, בת, אחות,
חברה וכל השיט הזה. אני רוצה (היי, שכחתי להוסיף כותבת, אני כותבת!) עוד משהו.
גם זה נמצא כאן בקריאה לאחור. תקופות של
הוללות ותקופות של התנזרות. רק בהתנזרות, כשאני לא תלויה במישהו אחר, אני רגועה.
לא לא לא, פאק, איזה שקרנית אני, זה נורא! הייתי רגועה גם עם גברים, במינון הנכון
לי. לשנינו.
מה עוד יש כאן לאחור? העיקשות שלי, הכוח שלי,
החולשות שלי. התסכול שלי. חוסר היכולת לקבל את זה שככה, כמו כולם, אני לא יכולה.
רוצה, או חושבת שרוצה, אבל לא יכולה. אף פעם לא יכולתי.
מה אני רוצה? מישהו שהעיניים שלו יחייכו
כשהוא רואה אותי. מישהו שיראה אותי. סקס. סקס בגרסה החדשה שלו, שהיא נעימה, משמחת
וללא גבולות ואני יודעת מה אני רוצה ונעים לי והכול בסדר. כזה. מה עוד? מישהו
שהילדות יחבבו. שיהיה נחמד אליהן. מישהו שאני אחבב את הילדים שלו ואהיה נחמדה
אליהם.
מה לא? לא מגורים משותפים. לא אבא לילדות.
לא מפרנס. חברות כמו בתיכון, שקיימת בשביל עצמה, כי כיף ונעים ביחד. מה עוד לא? ככל
הנראה לא מונוגמיה מוחלטת.
העציב אותי שרק גיליתי את הסקס מחדש
וכבר נאלצתי להשתבלל, אבל זה לא נורא. זו הייתה תזכורת לתהום אבל גם תזכורת ליכולת
שלי לצאת משם. Been there, done that.
גם בזה יש שילוב של כוח ותסכול. כן, אני מסוכנת לעצמי. אבל עוד יותר מהסכנה, אני
יודעת לשמור על עצמי. אני לא יכולה ליפול. יש לי אחריות אדירה על הראש. כמעט כל
בוקר בתקופה האחרונה נכנסתי לגן כשאני מזמזמת – this is my church, this is where I heal my hurts.
הנה שינוי אדיר; תמיד הייתי עלה נידף והבטחה לא ממומשת. אבל הנה, אני מממשת. אני
אמא מעולה, אני מנסה להיות גננת מעולה. אני בסדר. יש לי בסיס ואני שומרת על הבסיס
הזה.
מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
