טוב, קצת תעופה עצמית.
היו כאן לא מעט פוסטים על כמה קשה לי להיות גננת. לא בגלל חוסר אהבה
או רצון, אלא כי זה מנוגד לאופי שלי בצורה הכי עמוקה שאפשר – שימו אישה רציונלית,
צינית, חסרת סבלנות ובעלת פתיל קצר ליד ילדים, ויש כאן מתכון ברור לאסון.
אפשר גם להתעכב על זה שילדים שונים ממבוגרים באופן מהותי. לא מזמן
מישהו בצוויצר התעצבן עליי כי אמרתי שילדים הם לא אנשים. זה לא נאמר בזלזול, אלא
מתוך ידיעה שצורת המחשבה והמניעים שלהם, התפתחות המוח – הכול אחרת. הם לא חושבים
כמו מבוגרים, לא מתנהגים כמו מבוגרים והכי נורא – אין טעם לפנות להיגיון שלהם. אין
להם. בעצם יש להם, אבל הוא לגמרי לא הגיוני לאדם הבוגר.
חצבתי מעצמי גננת בכוח. השנה הראשונה הייתה סיוט. הגעתי לא מוכנה
בכלל, לצוות עוין בחלקו. אני די בטוחה שאם היו עושים לי אבחון PTSD הייתי עוברת אותו בקלות. השנה השנייה הייתה יותר בסדר, רק שלא
הייתי ממש גננת. עבדתי כגננת נוספת, מה שאומר שהייתי יותר נספח מדמות משמעותית.
שלישית – שדרות וכוכב מיכאל. קשה לחשוב על שני ישובים מנוגדים יותר, מצד אחד ישראל
השלישית, מצד שני ילדי שמנת במובן הכי בסיסי של המילה. שנה רביעית – רק
שדרות. התאהבתי בעיר למרות שעברתי שם
חוויות לא פשוטות, כולל שיימינג באינטרנט. עזבתי את שדרות רק כי יום לימודים נמשך
שם עד 16:00, וכולל השתלמויות וכאלה הילדות בקושי ראו אותי.
המעבר משנה לשנה היה קשה.
שנה ראשונה - לא אפשרו לי להמשיך לנהל גן.
שנה שנייה – עברתי סטאז' עם הארכת ניסיון.
שנה שלישית – קביעות.
רביעית – צברתי ניסיון.
חמישית – אני מנהלת גן. שוב.
הדבר שהכי הפחיד אותי זה שאין בי גננת. שעם כל האהבה והרצון הטוב אני
פשוט לא טובה בזה. הילדים הפחידו אותי, ניסיתי לתקשר אתם בהיגיון ובשיחות. שומו
שמיים, זה לא עבד! בתור אישה מאוד חפיפניקית, עם נטייה להתרחק מכל קושי, לא היה לי
ניסיון בלהילחם על משהו שאני מאוד רוצה אבל לא בהכרח טובה בו. מבחינתי, אם אני לא
טובה במשהו עוזבים. אבל כאן לא רציתי לעזוב. אז נלחמתי. קראתי המון, הלכתי להמון
השתלמויות על חשבוני. קראתי עוד קצת. התייעצתי עם גננות מנוסות – ובשבילי להודות שאני
לא יודעת הכול זה חתיכת הישג, עוד למידה ועוד. ויום יום להגיע, להכיר ילדים, לנסות
לפענח אותם, להבין מה הם באמת רוצים, מה הם באמת צריכים, איך זה משתלב בצרכים של
הקבוצה כולה. ועוד ללמוד. ועוד.
בשבוע שעבר הייתה היועצת בגן והרעיפה עליי מחמאות. על האווירה בגן, על
עבודת הצוות, על האופן שבו אני מתקשרת עם הילדים, על הגבולות שברורים לכולם ואיך
אני מקפידה עליהם, על הקלילות היכן שאפשר ועל ההומור כשצריך. זו יועצת שעבדה אתי
בשנה הראשונה והייתה מאוד לא מרוצה ממני אז, לכן המחמאות שוות שבעתיים.
אני לא רוצה לפתוח נאחס. היה לי ים מזל – קבוצת ילדים מדהימים, הורים
משתפי פעולה, צוות חדור מוטיבציה, מיעוט יחסי של ילדים עם קשיים – יהיו שנים קשות,
יהיו בעיות בתוך הצוות, יהיו ילדים שלא אוכל לעזור להם והורים שלא יסתדרו אתי. אבל
עכשיו אני מרגישה שאני יכולה לשאוף בידיעה שהדרך נכונה ולנשוף בתקווה שכשהקשיים
יגיעו יהיו לי כלים להתמודד אתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
