לשאוף לנשוף

אני לא אוהבת את זה שיש לי חברים / מכרים / ידידים סופרים. זה מעיק. מדובר באנשים שחלקם אהובים עליי אהבת נפש, אבל מאהבת הנפש שלי אליהם לא נובעת בהכרח אהבת נפש לכתיבה שלהם. רק שכותבים לא מצליחים להבדיל בינם ובין היצירות שלהם ואין איך לצאת מהסיבוך הזה. 

זו הקריאה הכי מבאסת בעולם. אני כל הזמן מרגישה שהם נושמים לי ישר לתוך האוזן, ואני שונאת שנושמים לי לאוזן! וכל הזמן שואלים: נו, איך? איך? איך? 

לכן בדרך כלל כשמישהו שאני מכירה מוציא ספר אני פשוט הולכת וקונה אותו, כדי לא להרגיש מחויבות לכל תהליך הנשימה לתוך האוזן. 

עם ניר ברעם זה שונה.  ב-2006 קיבלתי ממנו מייל - הוא קרא בבלוג ושאל אם הוא יכול לשלוח אליי ספר שלו לקריאה. כך קיבלתי את מחזיר החלומות. 

מעבר לזה אני לא מכירה אותו כמעט, ז'תומרת, כמה מיילים, אם נתראה נגיד שלום, לא מעבר.

מאז, לפני כל ספר שהוא הוציא הוא איכשהו פנה אלי, כל פעם בדרך אחרת, בהתאם להשתכללות האינטרנטים. כל פעם אותה שאלה- לאן לשלוח? כל פעם לבי גאה קצת, כי עדיין דעתי נחשבת. הפעם כשאני מנותקת מההוויה הספרותית לגמרי זה שימח אותי במיוחד, כי כמה שאני אוהבת את העבודה שלי, לפעמים להיות גננת מאשקלון נראה כל כך אפרורי ומאוד מחמיא לי שדעתי על ספר עדיין חשובה למישהו. 

אז איך "יקיצה"? 

קשה לי לכתוב עליו. זה הספר הכי קריא ואישי של ניר. הוא נע בין המוות של אמא שלו להתאבדות של החבר הכי טוב שלו ונע הלוך ושוב בין הילדות להווה. כמה הוא טוב? מצאתי את עצמי מסמנת פסקאות שלמות, מה שלא עשיתי כבר שנים, מוצאת קווי דמיון מצחיקים ועצובים בין הילדות הירושלמית שלו והילדות הנוודית שלי ובסוף בכיתי. ממש. בדמעות. כבר מזמן אני לא מקנאה בסופרים. הבנתי שבכל הנוגע לכתיבה אני רק צלמת של מצבים וזה בסדר. אבל הפעם קינאתי ממש, בכישרון, ברגישות, בהבנה העמוקה, ביכולת להסתכל לפגמים בעיניים. 

הנה מה שכתבתי על אנשים טובים:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=11705395

הנה מה שכתבתי על מחזיר החלומות: 

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=11491&blogcode=4087553