לשאוף לנשוף

בלילות אני עצובה. לא
עצב תהומי, סתם עצב לא ממוקד אבל מאוד נוכח.

אחד הדברים הראשונים
שעשיתי בפרוץ הגל העכור האחרון היה להעיף לעזאזל את כדורי ההרגעה. פיזית, לקחתי
והעפתי אותם לארון גבוה כל כך שצריך סולם כדי להוריד אותם משם. לא היה רגע שבו
החלטתי שהפעם אני עוברת את זה דוך, אבל זה מה שעשיתי (אם מישהו מהיציע מתכוון לומר
שפרוזאק זה לא דוך, אני מזמינה אותו לבלות שבוע עם הגרסה הנטולה ולהבין שזה כרטיס
הכניסה שלי למשפחת האדם).

יש בזה המון כוח. אני כל פעם שוכחת שאני יכולה. התדמית שלי בעיניי עצמי היא של זאת שבורחת, ממסכת,
מסתירה. לרוץ מהר מהר לפני שהכאב ישיג אותי (ספוילר: תמיד השיג). אבל האמת היא
שבכל פעם, בכל משבר הגיע הרגע שבו החלטתי שעכשיו מפסיקה לברוח ומתמודדת. רק משם
צומח השיפור. מעניין כמה העובדה שיש לי שתי בנות וזכיתי להמון שנים ללא דיכאון
עזרה לי להבין כעת מייד שאין טעם לברוח. אני שם. אני נמצאת. זה עובר.

מה עכשיו? אולי ללמוד
לבקש עזרה. זה יהיה מעניין. פעם נגעלתי מאנשים חלשים. עבר לי. אני ממש יכולה לעמוד בחולשה של אנשים בלי לבוז להם. שיפור. אני עדיין נגעלת מעצמי כשאני
חלשה. כאן זה ספרטה. הפגנת רגשות היא חולשה. הפגנת חולשה היא חולשה. מותר לצחוק על
זה. מותר להיות צינית. מותר להיצמד לעובדות יבשות. אסור להגיד "כואב לי,
צריכה עזרה." זה הרי מגוחך, כי במעט הפעמים בהן ביקשתי העזרה הגיעה. זה לא
משנה. אני בטוחה שברגע שלא אהיה במיטבי אף אחד לא ירצה להיות בסביבה שלי. אולי אני
טועה? אולי כן יש מישהו שיקשיב לי בוכה עד שארגע? (כאילו שאני בוכה, בתיאוריה,
נו). אולי.